מדי שנה, בחג הסוכות, מתרחש אקט משונה. אנו עוזבים את בתינו הבטוחים, את מבצרי הנוחות שבנינו, ועוברים מרצון לדירת עראי רעועה, שתקרתה מסננת את אור הכוכבים וקירותיה רועדים ברוח. מדוע? מדוע לנטוש את הקבע לטובת הארעי, את הביטחון לטובת הפגיעוּת? התשובה, באופן מפתיע, מהדהדת תובנות פילוסופיות עמוקות על האופן שבו אנו בונים משמעות, ומפגישה בין גדול הפוסקים היהודים, הרמב"ם, לבין ההוגה הפוסט-מודרני המאתגר מכולם, ז'אק דֶּרִידָה.
בספרו "מורה נבוכים", מסביר הרמב"ם את טעם המצווה באופן שנשמע כמעט פסיכולוגי. הוא טוען שהיציאה לסוכה נועדה לייצר דיסוננס מכוון, זעזוע קל במערכת. עלינו לצאת מן "הבתים המקושטים במקום הטוב והפורה ביותר", ולשכון בסוכות "כמו שעושׂים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים".
הרמב"ם מבין היטב את טבעה השברירי של התודעה האנושית: שפע קבוע, נוחות מתמדת וביטחון מוחלט נוטים להישחק, להפוך למובנים מאליהם, ובסופו של דבר לאבד את משמעותם. כמו ציור שתלוי על הקיר שנים ובשלב מסוים אנו מפסיקים לראות אותו, כך גם הבית, השפע והבריאות הופכים לשקופים. ההווה, כשהוא מנותק מעברו ומהיפוכו, קורס לתוך ריקנות. הוא פשוט ישנו, אך אינו אומר דבר.
כאן, במרחב שבין הבית לסוכה, אנו פוגשים את מושג ה"עֲקֵבָה" (Trace) של דֶּרִידָה. דֶּרִידָה טען ששום מושג אינו מחזיק משמעות בפני עצמו. השפה, והמחשבה כולה, היא מערכת של הבדלים. המילה "חופש", למשל, אינה קיימת בזכות עצמה, אלא רק משום שהיא איננה "כלא" או "שעבוד". המשמעות של "חופש" מושגת רק משום שמושג הכלא נוכח בתוכה כ"עֲקֵבָה" נסתרת, כרוח רפאים של מושג נעדר. מכיוון שהחופש זקוק לכלא כדי להגדיר את עצמו, הרי שה"לא-מקור" (עִקְבַת הכלא) הוא זה שמכונן ומאפשר את קיומו של ה"מקור" (החופש).
זה בדיוק המנגנון שהרמב"ם מתאר. ה"בתים המקושטים" הם ה"מקור" – המצב הקיים, הנוכח, המובן מאליו. אך כדי להציל את משמעותם, התורה מחייבת אותנו להזריק לתוכם את ה"לא-מקור". הסוכה הרעועה, המדמה את תנאי המדבר, היא-היא הָעֲקֵבָה הדרידיאנית. היא אינה רק מזכירה את המדבר; היא מכניסה את מהותו – את הארעיות, התלות והפגיעות – אל תוך חוויית ההווה. המדבר איננו עוד אירוע היסטורי שנעלם, אלא הופך לַעֲקֵבָה חיה, נושמת ורועדת בתוך חיי השפע שלנו.
הדיסוננס שהרמב"ם מתאר הוא אותה "התכוננות הדדית" של דֶּרִידָה. חוויית הבית אינה יכולה להחזיק משמעות ללא עִקְבוֹתֶיהָ של הסוכה. אך כאן גם טמון ההבדל המהותי: בעוד דֶּרִידָה משתמש במנגנון זה כדי להראות את חוסר היציבות האינסופי של המשמעות, הרמב"ם רותם אותו למטרה הפוכה לחלוטין. הוא משתמש בכלי דקונסטרוקטיבי כדי להשיג מטרה תיאולוגית-קונסטרוקטיבית: לבנות מחדש את תודעת ההודיה, לחזק את הזיכרון ההיסטורי ולעגן את תחושת הערך לא בביטחון העצמי, אלא בחסד אלוהי.
בסופו של דבר, מדוע אנו מעריכים את הבית? לא בגלל קירותיו, אלא בגלל המעבר מהארעיות אליו. חוויית השממה בעבר (הָעֲקֵבָה) היא המקור האמיתי שמכונן את תודעת ההודיה והערך של הבית בהווה (המקור). כך, באופן פרדוקסלי, דווקא הארעיות היא זו שמעניקה לקבע את ערכו, והיעדר הבית הוא שמלמד אותנו מהו בית באמת. הסוכה אינה רק זיכרון, אלא טכנולוגיה פילוסופית מבריקה, המלמדת שהמשמעות העמוקה ביותר אינה מצויה בדברים עצמם, אלא במתח הפורה שבינם לבין מה שהם אינם.
