אני רוצה לספר לכם סיפור מרתק על הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, היום השביעי של סֻכּוֹת, ביְרוּשָׁלַיִם. סיפור על תפילה, על כוח ועל מריבה אחת גדולה.
יְרוּשָׁלַיִם, לפני כאלף שנה. אלפי אנשים יורדים לעמק שממזרח לעיר ומטפסים במעלה הַר הַזֵּיתִים. בראש צועדים כֹּהֲנִים בבגדי חג, ואחריהם ראש יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַגָּאוֹן. מן ההר נִשְׁקָף הַר הַבַּיִת, המקום שבו עמד פעם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
זה נראה כמו טקס קדוש, אבל ההר הזה היה זירה.
ולמה דווקא כאן? לפי הנביא זְכַרְיָה, משם תתחיל הַגְּאֻלָּה.
במשך מאות שנים, תחת שלטון רוֹמָא וּבִיזַנְטְיוֹן, נאסר על יהודים לגור ביְרוּשָׁלַיִם. ואז, במאה השביעית, כבשו המוסלמים את הארץ, ושערי העיר נפתחו. אבל להַר הַבַּיִת עצמו אי אפשר היה להיכנס. אז עלו להר שמולו, וְהִקִּיפוּ אותו שבע פעמים, כמו שהִקִּיפוּ פעם את הַמִּזְבֵּחַ.
ומה שהתחיל כתפילה הפך לנשק במאבק על השאלה מי מוביל את העם היהודי.
לעם היהודי לא היו אז מלך או צבא. הייתה לו הנהגה של יְשִׁיבוֹת, שהיו גם בית משפט עליון וגם ממשלה. בְּבָבֶל פעלו שתי יְשִׁיבוֹת ענק, סוּרָא וּפּוּמְבְּדִיתָא, שעם הזמן עברו לבירה, בְּבַגְדָּאד. ובירושלים ישבה יְשִׁיבָה קטנה וענייה, שהיה לה נכס אחד בלבד: היא ישבה בארץ הקודש.
ובבָבֶל לא הסתירו את הזלזול. בסביבות שנת שמונה מאות כתב החכם הבבלי פִּירְקוֹי בֶּן בָּאבוֹי, שגם הַגְּאֻלָּה תגיע קודם ליְשִׁיבוֹת בָּבֶל. ובשנת תשע מאות עשרים ואחת, הוויכוח פרץ. ראש יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַהֲרֹן בֶּן מֵאִיר, קבע את פֶּסַח ביום אחד, ובבָבֶל קבע רַב סְעַדְיָה גָּאוֹן יום אחר. העם נִקְרַע, ובסוף בָּבֶל ניצחה.
ומי שגילם את עוצמתה של בָּבֶל יותר מכולם, היה רַב הַאי גָּאוֹן, מִבָּבֶל. הוא עמד בראש יְשִׁיבַת פּוּמְבְּדִיתָא, שבימיו כבר ישבה בְּבַגְדָּאד. הוא כיהן כשלושים וארבע שנים, עד שנת אלף שלושים ושמונה, וקהילות מִסְּפָרַד ועד צפון אַפְרִיקָה שלחו אליו שאלות. ובכל זאת, גם הוא ביקש מראש יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל להקריא את הָאִגֶּרֶת שלו בפני העם כולו. ואגדה מאוחרת אף מספרת שעלה בכל שנה להַר הַזֵּיתִים, והוביל את הַהַקָּפוֹת בעצמו.
ולכן, בשביל יְרוּשָׁלַיִם, היום הזה היה הכול. ביום אחד בשנה היא עמדה מול מקום הַמִּקְדָּשׁ, הכריזה על לוח הַמּוֹעֲדִים, הקריאה את שמות התורמים, והזכירה לכולם מי יושבת בלב הקדושה.
אבל על ההר עמד עוד מחנה.
הַקָּרָאִים, זרם יהודי שדחה את מסורת הַתַּלְמוּד, חיו גם הם ביְרוּשָׁלַיִם. רבים מהם היו אֶבְלֵי צִיּוֹן: לבשו שַׂקִּים, צמו ונמנעו מבשר ויין. ומבחינתם, הָרַבָּנִים היו רְשָׁעִים שהשתלטו על ישראל.
והָרַבָּנִים ענו להם בדיוק על ההר. בהוֹשַׁעְנָא רַבָּה הם הוציאו סֵפֶר תּוֹרָה והכריזו חֵרֶם, נידוי ציבורי, על הַקָּרָאִים בִּשְׁמָם.
ואז, בשנות השלושים של המאה האחת עשרה, הכול התפוצץ.
ראש יְשִׁיבַת יְרוּשָׁלַיִם, רַבִּי שְׁלֹמֹה בֶּן יְהוּדָה, נקלע למלכודת. בְּקָהִיר ישבו קָרָאִים עשירים ובעלי השפעה, והם לחצו להפסיק את הַחֵרֶם. הַגָּאוֹן נכנע, והודיע שהשנה הוא לא מַחֲרִים.
ביום הוֹשַׁעְנָא עלה העם להר, ויריביו של הַגָּאוֹן כבר חיכו. הם לחשו בין האנשים: האיש הזה קיבל זְהוּבִים מהַקָּרָאִים. כלומר, שוחד. והקהל צעק לעברו: אל תשנה את מנהג הָרִאשׁוֹנִים, ואם תשנה, כולם יהפכו לקָרָאִים.
הַגָּאוֹן לא נשבר. כְּבָר יָצָא מִפִּי, כִּי אֲנִי לֹא אַחֲרִים.
ואז קמו שני חכמים אחרים, והכריזו את הַחֵרֶם במקומו, מול עיניו. הקהל נרגע וירד מההר.
אבל הַגָּאוֹן עוד לא הגיע לביתו, וחיילי המושל הצבאי כבר באו לקחת אותו. ריב פנימי בין יהודים הפך בתוך שעות לעניין של השלטון.
וזה היה רק סימן למה שעוד יבוא. בשנת אלף שלושים ושמונה מת רַב הַאי, ותור הזהב של בָּבֶל דָּעַךְ. עשרות שנים אחר כך הגיעו ליְרוּשָׁלַיִם הַסֶּלְג'וּקִים, ואחריהם הַצַּלְבָנִים. יְשִׁיבַת יְרוּשָׁלַיִם נאלצה לעזוב, והטקס על ההר נעלם.
ומי ניצח בסוף? בָּבֶל. הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי הפך להיות הספר המשפיע ביותר על ההלכה ועל החיים היהודיים, ונשאר כזה עד היום.
אבל המכתבים מההר נשארו. והם מספרים על עם רועש, חצוי וסוער, שנאבק על השאלה מי הוא ומי יוביל אותו. והוא עשה את זה בדיוק על ההר שבו, לפי הנבוא
ה, תתחיל הַגְּאֻלָּה.
