כשרות מוסר ומזון סינתטי (פרשת שמיני תשפ''ו)

בפרשת שמיני מופיעות הלכות הכשרות ובמבט ראשון נדמה שמדובר בעיקר ברשימה מעשית של מותר ואסור אילו בעלי חיים אפשר לאכול אילו עופות אסורים אילו דגים מותרים ומהם סימני הטהרה שמגדירים את גבולות האכילה היהודית אבל אפשר לקרוא את הפרשה גם בדרך עמוקה יותר רק כמערכת של כללים אלא ככיוון מוסרי וחינוכי הכשרות איננה עוסקת רק בשאלה מה נכנס לפה אלא גם בשאלה איזה אדם נבנה מתוך האכילה הזאת ואיזו תודעה מוסרית היא מבקשת לטפח?

בהקשר הזה, דבריו של הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום מאירים את הפרשה באור מיוחד. הרב קוק כותב שאי אפשר לצייר שהקדוש ברוך הוא, המרחם על בריאותיו קבע חוק ניצחי בברייתו הטובה מאוד, שלפיו אדם יוכל להתקיים רק מתוך שפיכות דמים אפילו של בעלי חיים. יש בדברים האלה אמירה נוקבת. מצב שבו האדם נזקק באופן קבוע להרג כדי לחיות, איננו המצב האידאלי של העולם. ייתכן שהוא חלק מהמציאות הנוכחית. יתכן שהוא הותר במסגרת חולשתו של האדם ובמסגרת תנאי החיים.

אבל הוא איננו התמונה השלמה של העולם כפי שהוא אמור להיות. מכאן אפשר להבין את היחס השונה שבין מזון מן הצומח לבין מזון מן החי. הצומח כולו כמעט ללא יוצא מן הכלל ראוי לאכילה. ההלכה מטילה מעט מאוד מגבלות עקרוניות על אכילת פירות, ירקות, דגנים, קטניות ושר תוצרי האדמה. יש אמנם דינים נלבים כמו תרומות ומעשרות, אורלה או כילאים, אבל מצד עצם האכילה הצומח נדפס כמזון טבעי, פשוט, נקי ונגיש.

במובן הזה כמעט הכל מותר. יש בכך אולי רמז עמוק לכך שהתשתית הראשונית, הטבעית והשלווה של תזונת האדם, מצויה דווקא בעולם הצומח. זהו גם מזון הדין יותר, קל יותר לעיכול, כזה שאינו קרוך בהמתת יצור חי כדי להגיע אליו. לעומת זאת, כאשר התורה מתירה אכילת בעלי חיים, היא איננה פותחת פתח בלתי מוגבל. להפך, היא מצמצמת, מסננת ומגבילה. לא כל בהמה מותרת, לא כל עוף מותר, לא כל דג מותר.

ובולט במיוחד שאין היתר לאכול חיות טורפות אלא דווקא בעלי חיים מסוימים המאופיינים במידה רבה באורח חיים שקט וצמחוני יותר. גם אם אי אפשר לבנות על כך תורה שלמה של סמליות קשה שלא להרגיש שיש כאן מסר חינוכי. גם כאשר האדם אוכל מן החי התורה מבקשת לרסן את היצר ולהזכיר לו שהאכילה איננה רישיון לכוחנות אלא תחום שצריך להיות כפוף למוסר. לכן אפשר לומר שהקשרות אינה רק מנגנון של התר ואיסור, אלא דרך לעדן את האדם.

היא מלמדת שלא כל מה שאפשרי הוא גם ראוי ושגם בתחום הבסיסי ביותר של החיים, תחום האוכל, יש מקום להבחנה, למשמעת ולשאיפה מוסרית. האדם אוכל כדי לחיות, אבל התורה מבקשת שגם פעולת האכילה עצמה תהיה חלק מחיים של קדושה ורגישות. מתוך המבט הזה הריגת בעלי חיים לשם אכילתם איננה מוצגת כאידיאל אפשר לראות בהיתר שניתן במסגרת מציאות מסוימת אולי אפילו רע הכרחי האדם הוא אכן נזר הבריאה ובשל מעמדו המיוחד הותר לו מה שלא הותר לבעלי החיים אבל עליונותו של האדם איננה היתר לינוק בבריאה ללא גבול אלא דווקא אחריות גדולה יותר אם האדם נעלה מן החי הרי שמצופה ממנו גם לג גלות חמלה, איפוק ושאיפה לעולם מתוקן יותר, שבו הפר בין הצורך הקיומי לבין הרגש המוסרי ילך ויצטמצם.

כאן נכנסת המחשבה של הרב קוק במלא עוצמתה. הוא אינו מסתפק בתיאור המציאות כמו שהיא, אלא מזמין אותנו לחשוב על העתיד שאליו האנושות יכולה להתקדם. העולם הרצוי הוא עולם שיש בו יותר שלום, יותר רגישות ופחות תלות בשפיכות דמים. אם אפשר לקיים את האדם בלא הרג בעלי חיים, ממילא אין סיבה עקרונית להמשיך בכך. לא מתוך זלזול, אלא דווקא מתוך הקשבה עמוקה למגמה המוסרית שהיא עצמה נוסאת בתוכה. במובן הזה ההתפתחויות של ימינו מעניינות במיוחד.

במשך דורות רבים אפשר היה לטעון שהריגת בעלי חיים היא חלק בלתי נמנע מקיומו של האדם. לפחות עבו מי שמבקש לאכול בשר. אבל ככל שהטכנולוגיה מתקדמת ובכלל זה עם התפתחות הבשר הסינתטי והחלופות המתקדמות מן הצומח, האנושות מתחילה להתקרב לאפשרות חדשה. פתאום אפשר לדמיין מציאות שבה הטעם והערך התזונתי של אכילת בשר ישמרו בלי שיהיה צורך בהמתת בעלי חיים. אם כך, ייתכן שאנחנו ניצבים לא רק בפני חידוש טכנולוגי, אלא בפני צעד נוסף במסע המוסרי של האנושות.

שבת שלום. להתראות.