בדברינו בשבת שעברה עמדנו על ההבדלים הגדולים בין הביצוע של חנוכת המשכן לבין התכנון המקורי, והסברנו שבביצוע התחדשו שלשה דברים משמעותיים: האחד – קיומו של יום שמיני, שאין לו זכר בשלב התכנון. השני – איסור על הכהנים לצאת מפתח אוהל מועד. והשלישי – ביצוע הקרבת הקרבנות לעיני כל העדה ולא באופן אינטימי בתוך המשכן. השאלה העולה מאליה היא כמובן מדוע חלה סטיה מהתוכנית המקורית.
את תחילתו של הפתרון השאלות סיפק הרמב"ן בדבריו לתחילת פרשת שמיני. הרמב"ן, אשר מקפיד ככל שניתן לקרוא את הפרשיות כסידרן ועושה שימוש מועט ככל האפשר בכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', עמד על כך שבפרק הזמן שחלף בין התוכנית המקורית לבין הביצוע בפועל התרחש חטא העגל, ולפיכך הסביר שקרבנות היום השמיני ניתנו לכפרה על מעשה העגל: "ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה 'וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם' - עדיין לא נעשה העגל... והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל".
אכן, היה כאן מהלך רחב, שביקש לתקן את שני האירועים המשמעותיים המוכרים לנו מספר שמות – מעמד הר סיני ומעשה העגל – ולספק מבנה חדש של מסגרת החיים הרוחניים של בני ישראל. על כך גם ניטש הויכוח בין משה ואהרון לבין נדב ואביהו ומכאן גם נגזר חטאם ודינם של האחרונים.
אין ספק שהיום השמיני למילואים היה אמור להיות יומו הגדול של אהרון הכהן, והקמבק שלו לאחר חטא העגל. כזכור, לאהרון הכהן היתה חלק מסוים בחטא העגל כפי שהיטיב לבטא משה רבנו ("מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה") ומסיבה זאת משה רבנו הקים לבדו את המשכן. כעת הגיעה השלב של אהרון הכהן לחזור לקידמת הבמה. וכך - ביצוע משיחת הכהנים לעיני העם, הקרבת קרבנות הכהנים במעמד העם (כמתואר בפרשת צו), ההוראה של משה לאהרון – שאהרון יצוה את העם על קרבנות החטאת, העולה והשלמים של היום השמיני למילואים (תחילת פרשתנו), וכמובן הקרבת הקרבנות המיוחדים של היום השמיני על ידי אהרון – כל אלו היו אמורים למצב את אהרון כגורם העל האחראי על הפעילות במקדש,
בשיא התהליך מתרחשת מבוכה גדולה: אהרון הבהן פועל על פי ההוראות, ומקריב את קרבנות היום השמיני ומברך את העם, אבל האש לא יורדת ואין כל סימן מאת ה' על קבלת הקרבן. אין לשער את תחושת המבוכה והכישלון שחווה אהרון באותו רגע, והוא יורד מהמזבח ללא כל הצלחה ("וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים").
שלושה נחלצים להציל את המצב: בראש ובראשונה – משה: "ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד". התורה אינה מציינת מדוע הם נכנסו לאוהל מועד, אך יתכן שבאו להתפלל שם לה' כדי שתרד האש, כפי שהסביר הרשב"ם (וכפי שנהג אליהו הנביא שנים רבות לאחר מכן מול נביאי הבעל, שם התפלל אליהו לפני שהאש ירדה). ואולם, לא רק משה בא לסייע לאהרון, אלא גם שני בניו – נדב ואביהוא. בראותם את המבוכה הגדולה, הם מנסים לגרום לאש שתבוא מלמטה כדי לקדם את קבלת הקרבן. "ויקחו בני אהרון איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם".
המהלך של משה ואהרון באוהל מועד – הצליח, ובגדול: "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אהרון היה שותף למהלך זה ומעמדו שוקם. ואולם, אותה אש שיצאה מלפני ה', בעקבות מהלכם המשותף של משה ואהרון באוהל מועד, לא הוגבלה לאכילת הקרבן על המזבח. בד בבד, להוותו של אהרון וכלל העם, אכלה האש בדרכה גם את נדב ואביהוא.
מה הניע את נדב ואביהוא? נדב ואביהוא כאבו את ההחמצה הקשה של מעמד הר סיני. בעוד שכבר במצרים הודיע ה' למשה "בצאתכם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", הרי שברגע האמת בני ישראל חששו ולא עלו להר, ובמקום זה ביקשו משה שיתווך בינם לבין ה'. יחד עם זאת, התוכנית החלופית – כריתת ברית האגנות למרגלות ההר, התקבלה יפה אצל נדב ואביהו, שכן על פי תוכנית זאת התגלות ה' הומרה לפעילות באמצעות נציגים. משה – המוביל הראשי, ואיתו - אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. אלו יעלו אל ההר, אליהם יתגלה ה', והם יחברו את העם אל ה'.
חטא העגל טרף את הקלפים, שכן העם הוכיח שאינו ראוי והתגלות. ובכל זאת, שוב, באה רפואה למכה. הקמת המשכן מרפאה את המצב והכהנים כנציגי העם נבחרים לשרת את ה'. משה הודיע לכהנים שהם נכנסים לתקופה של שבעה ימים, שבה ילבשו בגדים מיוחדים ויתחילו בהבאת קרבנות במשכן. ההודעה ניתנה במעמד כל העם ועכשיו הכל יודעים שהכהנים ישמשו כנציגי כל העם. והכל – בדומה למעמד הר סיני: כשם שאסור היה להתקרב אל ההר שלשה ימים ולאחר מכן הגיעה ההתגלות הגדולה, כך אסור לכהנים לצאת מהמשכן שבעה ימים ולאחר מכן העבודה האמיתית תתחיל.
ביום השמיני הודיע משה רבנו לכהנים שבאותו היום יקריבו הכהנים לפני כל העם את הקרבנות המיוחדים שלהם – של הכהן הגדול ושל העם. היה ברור שאסור שיתרחש כשלון ברגע האמת. שאסור שהכהנים - העומדים בחזית הרוחנית של עם ישראל – לא יתפקדו ברגע האמת, כפי שאירע לעם במעמד הר סיני. אלא, שכאמור לעיל, האש לא ירדה, ולא התקבל כל סימן מאת ה' לקבלת הקרבנות.
משה ואהרו הבינו שהעם לא איתם, ושהעם חושב שהוא מחוץ למשחק. לכן משה ואהרון החליטו לברך את העם ולחבר אותו לחוויה הכללית. הדבר עבד: כבוד ה' נראה אל העם, והאש ירדה השמים ואכלה את הקרבנות שעל המזבח. נדב ואביהוא, לעומת זאת, סברו שה' מצפה מהם, כנציגי העם, לפעולה, וזאת בניגוד לכשלון של מעמד הר סיני, שבו העם היסס לבצע צעד אחד נוסף קדימה. לפיכך ביקשו נדב ואביהוא לייצר חוויה מתקנת התלויה הפעם רק בהם כנציגי העם ולא בעם כולו.
האם העובדה שהכהנים עומדים בחזית הרוחנית של העם קוראת לכהנים להוביל את העם, או שהיא דווקא קוראת לכהנים לשתף את העם? בזה נחלקו נדב ואביהוא מצד אחד, ומשה ואהרון מצד שני. כאמור, אותה אש, שירדה בסופו של דבר, פעלה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים: אישררה את מהלכם של משה ואהרון, ופסלה מכל וכל את מהלכם של נדב ואביהוא.
