נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורהגיל נדל

לחיות על קידוש השם (אמור תשפ''ו)

קידוש השם אינו שייך רק לרגעי מסירות נפש. הרמב"ם מצייר דיוקן של אדם שמדבר בנחת, נושא ונותן באמונה ואינו משיב עלבון — קידוש השם שבחיי היומיום.

תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)

בפרשה שלנו מופיע אחד הרעיונות הכי מזוים ביהדות. קידוש השם ומנגד חילול השם. התורה אומרת, "ולא תחללו את שם קודשי וניקדשתי בתוך בני ישראל." בדרך כלל, כשאומרים קידוש השם, אנחנו חושבים על הרגעים הגדולים והנוראים, על מסירות נפש, על מי שמסרו את חייהם למען העם, המדינה והארץ. ובאמת זהו קידוש השם עצום ונשגב. אבל האמת היא שיש עוד סוג של קידוש השם והוא אולי פוגש את רובנו בכל יום מחדש.

לא רק למות על קידוש השם אלא לחיות על קידוש השם. היהדות כידוע היא תורת חיים וחי בהם ולא שימות בהם. רוב המצוות ניתנו כדי שנחייה דרכן, שנבנה חיים טובים, ישרים, מהירים. לכן קידוש השם אינו שייך רק לרגעי קצה דרמטיים, אלא גם, ואולי בעיקר לאיך אנחנו מדברים, איך אנחנו מתנהגים. ואיך אנחנו פוגשים בני אדם? חז"ל במסכת יומם מסבירים שקידוש השם נוצר כשהאדם גורם לכך ששם שמיים יהיה אהוב על ידו.

איך זה קורה? כשאדם לומד, מתפלל, מחובר לערכים, אבל לא פחות מזה. כשהוא מתנהל בנחת עם הבריות, כשהוא ישר במשע אומתן, כשהוא מדבר יפה, כשהוא לא מחפש לריב, לא לדרוך, לא להתנשא. ואז מה הבריות אומרות? אשרי מי שלמד תורה, אשרי מי שגדל על ערכים כאלה. זה קידוש השם. הרמב"ם לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. הוא מסרט דיוקן של אדם שמקדש שם שמיים בחייו. אדם שמדבר בנחת, מקבל אנשים בסבר פנים יפות, לא נגרר לפגיעות, לא מחזיר עלבון, מכבד גם את מי שמזלזל בו ונושא ונותן באמונה.

לא מלא הצרות, אלא מלא דרך ארץ. לא רק מה הוא מאמין, אלא איך הוא מתנהג. וזה מסר חשוב מאוד בעיני לכולנו כי בסופו של דבר אנו מבינים אינטואיטיבית מה הוא אדם שמוסיף אור לעולם ומה הוא אדם שמכבה אותו. כל אחד מכיר את זה. בעל מקצוע שמדבר ביושר, שכן שמתייחס בכבוד, נהג שנותן זכות קדימה, אדם שמסוגל לחלוק בלי להשפיל. אלה מעשים קטנים לכאורה, אבל הם בונים חברה גדולה.

ומנגד, חילול השם לא מתחיל דווקא בעבירות חמורות. לפעמים הוא מתחיל בדברים היומיומיים ביותר. אדם שמציג את עצמו כבעל ערכים אבל מתנהל בחוסר יושר. אדם שמדבר גבוה גבוה אבל מזלזל באנשים. אדם שמקפיד על שמלים חיצוניים אבל שוכח חיוך, סבלנות ועגינות. חז"ל מתארים אדם שלומד תורה אבל דיבורו אינו בנחת ומשאו מתנו אינו באמונה. והבריות אומרות ראו כמה מקולקלים מעשיו. זהו חילול השם. הרמב"ם מוסיף שאפילו אדם גדול ומכובד שעושה דברים שאינם ממש עבירה אבל גורמים לאנשים לרנן אחריו גם זה בכלל חילול השם.

כלומר מי שנושא שם של תורה, ערכים, אמונה או ציבוריות, נמדד לא רק לפי מה שמותר לו לעשות אלא גם לפי הרושם המוסרי שהוא יוצר. וזוהי נקודה מרגשת. קידוש השם אינו רעיון מופשט ששייך רק לגדולי עולם. הוא נוגע לכולנו. הוא קורא בקופה בסופר, בכביש, בוואטסאפ. במקום העבודה בבית עם בן ובת הזוג, עם הילדים, עם ההורים, עם מי שחושב אחרת מאיתנו. בכל מקום שבו אדם בוחר להיות קצת יותר ישר, קצת יותר עדהים, קצת יותר אנושי, שם מתקדש שם שמיים.

ובימים שבהם החברה שלנו כל כך מתוחה, מפולגת ומהירה לכעוס, יש משהו מרפא בתזכורת הזאת. קידוש השם לא חייב להתחיל מהצרות גדולות. הוא מתחיל בתון הדיבור, במילה הטובה, ביכולת להקשיב. ביושר, באחריות ובחיים שיש בהם דוגמה אישית. אם כן, קידוש השם איננו רק למות בעדו בשעת קיצון, אלא לחיות לאורו בכל יום. לחיות כך שאנשים יפגשו בנו ויאמרו, עם אלה הערכים שהוא נושא, אם כך הוא מתנהג, כנראה שיש בהם משהו יפה.

זהו קידוש השם האמיתי. קידוש השם בחיים. שבת שלום. להתראות. الله

מאמר ספר ויקרא

אמור - "מיום הביאכם את עומר התנופה" או "מהחל חרמש בקמה"? על גלגוליה של ספירת העומר

פרשת אמור

פרשתנו מתארת באופן מפורט את חובת הבאת העומר ראשית הקציר והנפתו, ואת חובת ספירת חמישים הימים מיום הבאת העומר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם…