פרשת השבוע שלנו - פרשת אמור - נקראת בתקופה שבין פסח לבין שבועות, והיא מספרת גם על שני חגים אלו. ובין יתר העניינים, מספרת הפרשה על שני קרבנות מנחה שהיו מקריבים במקדש: בפסח היו מקריבים את מנחת העומר, שהובאה מקציר השעורים הראשון, ובשבועות היו מקריבים את מנחת שתי הלחם – מתבואת החיטה.
רק לאחר הקרבת מנחת העומר בפסח מותר היה לאכול מהתבואה החדשה. יחד עם זאת במקדש מותר היה להקריב מנחות מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת מנחת שתי הלחם של שבועות.
והשאלה מתבקשת: מדוע היה צורך בשני קרבנות של מנחות, גם בפסח וגם בשבועות? מדוע לא ניתן יהיה להקריב מנחה אחת בלבד, בפסח או בשבועות?
כפי שסיפרנו למעלה, מנחת העומר היתה מגיעה משעורה, אשר נחשבת למאכל בהמה, בעוד שמנחת שתי הלחם הוקרבה מחיטה, אשר נחשבת למאכל אדם, ונראה שפתרון השאלה נמצא בדיוק בהבחנה הזאת.
קרבן העומר העשוי משעורה הוא שכבת הבסיס שלנו, שכבת הקיום הראשונית שלנו, שלנו - כמו כל בריות העולם, שלנו - כמו של החיות והבהמות, שהשעורה משמשת מאכל שלהם. אבל זוהי רק נקודת הפתיחה של האדם. לאדם -יש תכלית נוספת, של פיתוח העולם, של תיקון העולם, של התרוממות למעלות גבוהות יותר, הרבה מעבר ליתר הבריאה. ואת המשמעות הזאת מספק קרבן שתי הלחם העשוי מחיטה - מאכל אדם.
ושתי המנחות הללו מתאימות כל כך יפה למועד שבו הן מובאות. קרבן העומר מובא בפסח, מועד יציאתנו ממצרים, מועד הגאולה הפיזית של עם ישראל. ומי היה עם ישראל ביציאת מצרים? עם שנמצא בתחילת דרכו, ללא כיוון ברור ותכנים מעוצבים. עם, שבאותו שלב, נמצאת ברמת הקיומית, במאכל השעורה. משם, ממצרים, דרך המדבר, מתקדם עם ישראל אל יעודו - אל תיקון העולם, אל בנית חברת מופת צודקת, אל הבאת האור לאנושות כולה, ואת זה מקבל ישראל על עצמו בחג השבועות עם קבלת התורה. במועד זה מובא קרבן שתי הלחם - קרבן החיטה, מאכל האדם הנעלה, שמתבקש להעלות את העולם מעלה מעלה. משכבת הבסיס – לתיקון העולם.
