נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורהגיל נדל

מה מחכה בעזאזל? (פרשת אחרי מות קדושים תשפ''ו)

"שעיר לעזאזל" נשמע כמו סמל של האשמה, אבל הרשב"ם קושר אותו לציפור החיה של טהרת המצורע: לא רק השלכה החוצה אלא שחרור — היכולת לא להיתקע בכל מה שאנחנו סוחבים.

תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)

שאומרים היום שעיר להזזה לא מתכוונים בדרך כלל לעבודה של יום הכיפורים אלא למישהו שנפל עליו כל התיק במשרד במשפחה בפוליטיקה תמיד יש אחד שכולם מאשימים לכן הביטוי הזה נשמע לנו ישר כמו משהו שלילי מישהו שסופג את כל הבלאגן של אחרים וגם בתורה במבט ראשון זה באמת נשמע ככה במסגרת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים אנו קוראים על שעיר אחד שנשלח החוצה אל המדבר למקום קשה צוקי ומרוחק חז"ל מתארים את הזל כמקום לא נעים במיוחד והמשנה אפילו מספרת שהשעיר נדחף מן הצוק בקיצור לא בדיוק תמונה מרגיעה אבל אז מגיע כיוון אחר מפתיע ממש אולי הסעיר להזזל הוא לא רק סמל של הרחקה אלא גם סמל של שחרור

אולי לא רק מעיפין כאן משהו אלא גם מנקים מקום בלב ובחיים כדי להבין את זה חז"ל רומזים לנו להסתכל על מקום אחר בתורה טהרת המצורע גם שם יש זוג שתי ציפורים אחת מהן נשחט והשנייה נשארת חיה ונשלחת על פני השדה וזה החלק היפה.

הציפור שנשלחת היא לא המה ולא הקורבן המסכן. היא חלק מתהליך הטהרה. היא מבטא תנועה של יציאה, של שחרור, של מעבר ממצב סגור וכואב למשהו פתוח וחדש. חז"ל ממש מצמידים בין שני הסיפורים. שני השעירים של יום הכיפורים ושתי הציפורים של המצורע. וכשמים את זה לב, פתאום הסעיר להזזל אחרת. הוא לא רק משהו שזורקים החוצה בכעס, אלא חלק מטקס שאומר לא כל דבר צריך להישאר איתך. יש אשמע שצריך להודות בה, אבל יש גם שלב שבו צריך לשחרר.

גם הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, לוקח את זה למקום מאוד יפה. הוא מסביר שהשעיר נשלח חי אל המדבר בדומה לציפור החיה של המצורע. והמדבר לפי המבט הזה הוא לא רק מקום מפחיד, הוא גם מקום פתוח. טבעי, חופשי, מקום שמתאים לעיזים. לא רק מקום של עובדן, אלא גם מקום של מרחב. וזה כבר נשמע ממש אחרת. במקום לחשוב על הסעיר להזזל כעל סמלשמה, אפשר לחשוב עליו כסמל היכולת לא להיתקע.

לא להחזיק לנצח בכל טעות, בכל מפילה, בכל דבר שמחביד עלינו. יום הכיפורים לפי הקריאה הזאת הוא לא רק יום שבו עומדים מול החטאים, אלא גם יום שבו אפשר סוף סוף להניח אותם מאחור. אולי לכן הרעיון הזה כל כך חזק גם היום, כי כל אחד מכיר את התחושה של סחוב יותר מדי. חרטות, כישלונות, דברים שאמרנו, דברים שלא אמרנו. והשאלה הגדולה היא אם חייבים להמשיך לסחוב הכל. השעיר להזזה לפי הפירוש הזה בא לומר שלא.

יש דברים שצריך לתקן, אבל יש גם דברים שצריך לדעת לשלח. אז אולי מאחורי הביטוי המוכר והדי קודר הזה מסתתר רעיון הרבה יותר עדין. לא רק מישהו שנושא את האשמ, אלא תמונה של ניקוי, של הכלה, של פתיחת דף חדש. לא רק שעיר של אשמע, אלא גם שעיר של תקווה. שבת שלום. להתראות. เ

מאמר ספר ויקרא

אחרי מות - המצוות בפרשה: מצוות ותכליות

פרשת אחרי מות

בפרשתנו אנו קוראים את הציווי "אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה" (יט, כט). כל הקורא פסוק זה אינו יכול שלא לשאולכמה ציוויים כולל פסוק זה: האם מדובר בציווי אחד – "אל תחלל…

מאמר ספר ויקרא

אחרי מות קדושים - לא לוקחים סיכון

פרשת אחרי מות

כאשר פרשיות אחרי-מות וקדושים נקראות במחובר באותה שבת, כפי שקורה השנה, קשה שלא להבחין בתופעה בולטת של כפילות. כוונתנו היא לפרשת איסורי העריות הנזכרת באופן מפורט בפרשת אחרי-מות (פרק יח)…

מאמר ספר ויקרא

אחרי מות - קדושים-על גלגולו של יום הכיפורים בעקבות חטא נדב ואביהוא

פרשת אחרי מות

מותם של נדב ואביהוא מצטרף לשתי טרגדיות אחרות שהטו את מהלך הדברים של עם ישראל ממסלולו המתוכנן, אלא שבשונה מחטא ומחטא המרגלים, שהתורה מציינת לגביהם דברים ברורים וחדים, ההשלכות של מות שני בני…