מותם של נדב ואביהוא מצטרף לשתי טרגדיות אחרות שהטו את מהלך הדברים של עם ישראל ממסלולו המתוכנן, אלא שבשונה מחטא ומחטא המרגלים, שהתורה מציינת לגביהם דברים ברורים וחדים, ההשלכות של מות שני בני אהרון חבויות יותר. פתיחתה של פרשתנו מלמד, אמנם, על תפנית שאירעה: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון", אך מהי אותה תפנית?
לא נצטרך להמשיך ולקרוא הרבה כדי לקבל קריאת כיוון ראשונה: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ההוראה - "אל יבא בכל עת אל הקודש" – ניכרת כנסיגה בעקבות האש שהקריבו בני אהרון ללא ציווי ה', אך אם בתפנית עסקינן - כלום קודם מותם של שני בניו, היה אהרון רשאי לבוא בכל עת אל הקודש?
התשובה היא חיובית. כשאנו קוראים על תפקידו של אהרון הכהן, בתקופה שלפני מות בניו, אין אנו רואים הגבלה על כניסתו אל הקודש. להיפך, הכניסה אל הקודש מוזכרת כבדרך אגב, כענין רגיל: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו את הקודש, לזכרון לפני ה' תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה'" (שמות כח, ל). חטאם של נדב ואביהוא גרם ליצירת הגבלה חמורה של כניסת הכהן אל הקודש, ולצמצומה ליום אחד בשנה – ליום הכיפורים.
אלא שאם כך הם הדברים, האם יתכן שגם אופיו של יום הכיפורים עצמו השתנה בעקבות מותם של נדב ואביהוא? גם כאן, למרבה ההפתעה, התשובה היא חיובית. בעקבות חטא נדב ואביהוא קיבל יום הכיפורים מימד מיוחד של יום כפרה כללי – למקדש, לאוהל מועד, למזבח, ולבני ישראל: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חקת עולם... וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל כל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. והיתה זאת לכם לחוקת עולם, לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה". אמנם, גם לפני חטא נדב ואביהוא הוקרבה חטאת כיפורים פעם בשנה, וניתן דמה על מזבח הקטורת, אך לא היה מדובר ביום כפרה ייחודי. זאת, משום שלא היה צורך ביום כפרה ייחודי: נגישותו של אהרון אל הקודש בכל עת אפשרה לו לכונן ימי כפרה בכל ימות השנה. ומשנשללה הנגישות המוחלטת אל הקודש והוגבלה ליום אחד בלבד, לא היה מנוס אלא לייחד יום זה ליום כפרה כללי.
באופן כללי, חטא נדב ואביהוא חזר על המוטיב הבולט שליווה את חטא העגל – חוסר היכולת לשים את הגבולות בקירבה אל הקודש: בחטא העגל דובר בכשל חמור של העם, ואצל נדב ואביהוא דובר בכשל של נבחריו. בעקבות שני האירועים נוצר הצורך לבצר באופן ממשי את גבולות הקודש ולהגביל את הנגישות אליו.
יש מי שיזכור כי בעבר כתבנו על הגבלה נוספת שנקבעה בעקבות חטא העגל וחטא נדב ואביהוא והיא ריכוז הפולחן הדתי במשכן, וקביעת איסור הקרבת קרבן ואכילת בשר בכל מקום (גם קרבן הפסח !), וכל זאת בניגוד גמור לדבר ה' הראשוני (ראו בפרק יז בפרשתנו). כעת התמונה המליאה נפרשת: הנגישות אל הקודש הוגבלה באופן משמעותי ביותר הן בציר המקום והן בציר הזמן: בציר המקום – חזון ה – "לשכני בתוכם" נגנז זה מכבר, והקרבת קרבן ה' מתאפשרת רק במשכן ולא בשום מקום מזבח אחר. בציר הזמן – הכהן כבר אינו רשאי לבוא בכל עת אל הקודש והכפרה על עם ישראל הוגבלה ליום אחד בשנה.
