קטעי יומן
מיומנם של נדב ואביהוא:
ו' בסיון (משוער):איזו החמצה נוראית. איך כולנו פספסנו את ההזמנות. כבר במצרים הודיע ה' למשה "בצאתכם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", אך ברגע האמת הם – בני ישראל - מפחדים, ולא עולים אל ההר. במקום זה הם מבקשים ממשה שיתווך בינם לבין ה'. לאן זה הולך? האם איבדנו את הכל?
זמן מה לאחר מכן: תוכנית נהדרת! עוברים לפעול באמצעות נציגים. משה – המוביל הראשי. אבא ואנחנו ושבעים מזקני ישראל נעלה אל ההר. ה' יתגלה אלינו. אנחנו נחבר את העם אל ה'.
ט' אב (משוער): העם הזה הולך ומתדרדר. לא מזמן ראינו כולנו את מצרים טובעים ואמרנו שירה על הים, קיבלנו מים מהסלע, ניצחנו את עמלק, אנחנו אוכלים מן יום ביומו, כרתנו ברית עם ה', ועכשיו – עגל זהב. טוב שהשבט שלנו לא נסחף לתוך הענין הזה. מה יעשה ה'? מה יבקש משה?
זמן מה לאחר מכן: תוכנית חדשה. בונים משכן לה'. ארון, מזבח, שולחן, מנורה, עולת תמיד. זה המשך של הכיוון הקודם? משהו חדש? מי יעבוד שם? זה נראה מקום די קטן. מי יהיו נציגי העם?
סוף אדר – תחילת ניסן: אנחנו נבחרנו לשרת את ה'! אנחנו נציגי העם! משה הודיע לנו שאנחנו נכנסים לתקופה של שבעה ימים, שבהם נלבש בגדים מיוחדים ונתחיל בהבאת קרבנות במשכן. ההודעה ניתנה במעמד כל העם ועכשיו כולם יודעים שאנחנו – הכהנים – נשמש כנציגי כל העם. זה ממש מזכיר את מעמד הר סיני: כשם שאסור היה להתקרב אל ההר שלשה ימים ולאחר מכן הגיעה ההתגלות הגדולה, כך לנו אסור לצאת מהמשכן שבעה ימים ולאחר מכן העבודה האמיתית תתחיל.
היום השמיני (מוקדם בבוקר?): נגמרו שבעת הימים. כנראה שנכנסים עכשיו לעבודה הרגילה. מה התוכנית?
היום השמיני, כמה דקות לאחר מכן:משה קורא לאבא, לנו ולזקנים, לתת לנו הוראות. מענין שהוא שוב קורא לאותם אנשים כמו שהיה בהר סיני.
היום השמיני, כעבור שעה: הרגע מסר לנו משה שה' יתגלה אלינו היום. אנו נקריב את הקרבנות המיוחדים שלנו – של אבא, ואת הקרבנות של העם, לפני כל העם. הפעם לא תהיה החמצה. הפעם לא יהיה כשלון ברגע האמת. אנחנו השפיץ הרוחני של עם ישראל. זה תלוי רק בנו. אנחנו לא נפחד מהמפגש עם ה'.
היום השמיני, כעבור כמה שעות: עזרנו לאבא להקריב את הקרבנות. ממתינים.
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: ממתינים. לא קורה שום דבר.
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: ממתינים. לא קורה שום דבר. לחשושים בקהל.
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: ממתינים. לא קורה שום דבר. העם מתחיל לזוז בחוסר נוחות ולהשמיע קריאות. אבא מביט למשה ושואל "מה קורה". משה לא משיב דבר.
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: ממתינים. לא קורה שום דבר. כולנו במבוכה גדולה. משהו כאן לא עובד בסדר. הזכרנו למשה ולאבא שה' מצפה מאיתנו כנציגי העם לפעולה, שפעם אחת כבר היה כשלון כי העם היסס לבצע צעד אחד נוסף קדימה, ושה' מנסה אותנו שוב. הפעם צריכה להיות חוויה מתקנת, וזה תלוי רק בנו! משה ואבא מזהירים אותנו: אנחנו לא מנותקים מהעם. העובדה שאנחנו עומדים בחזית הרוחנית של העם אינה אומרת שההתגלות היא עבורנו. ה' אמנם מתקדש בנו, אך הוא מתכבד בפני כל העם (על פי הרב יונתן גרוסמן).
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: ממתינים. לא קורה שום דבר. המבוכה הולכת וגדלה. כולם מבינים שמשהו כאן לא עובד בסדר. משה ואבא מחליטים להיכנס לאוהל מועד להתייעצות ולתפילה. (על פי אבן עזרא)
היום השמיני, מספר דקות לאחר מכן: משה ואבא מנהלים את המשבר הזה בצורה לא נכונה. אנחנו נחמיץ את ההזדמנות. אנחנו לא תלויים בעם, אנחנו מובילים את העם. התפקיד מוטל עלינו. לזה ה' מצפה. נעלה אש במזבח הקטורת.
כאן היומן הסתיים. חשבנו להביא קטע רלבנטי מהיומן של משה.
היום השמיני: יצאנו, אני ואהרון אחי, מאוהל מועד. התפללנו אל ה'. הבנו שהעם לא איתנו, שהעם חושב שהוא מחוץ למשחק. החלטנו, אהרון ואני לברך את העם, לחבר אותו לחוויה הכללית. זה עבד. כבוד ה' נראה אל העם. יורדת אש מהשמים! היא אוכלת את הקרבנות שעל המזבח ! העם מאושר. גם אנחנו.
היום השמיני: משהו מוזר קרה – האש נכנסה קודם לאוהל מועד. מה היא שרפה שם? (על פי הרשב"ם)
