בפרשתנו מסופר על האבל הכבד ששרר עם מותו של יעקב: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים".
נחלקו הדעות בענין תוקפה והיקפה של מצות האבלות. הרמב"ם כתב שקיימת "מצות עשה מן התורה להתאבל על הקרובים... ואין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה והיום הקבורה, אבל שאר השבעה אינם דין תורה".
מנגד, קיימות שיטות הסוברות שכל שבעת הימים הינם מדאורייתא (ראה למשל ברי"ף , ברכות ט,ב), וקיימות גם שיטות הסוברות שכל שבעת הימים הם מדרבנן, ושאין אבלות מן התורה כלל (ראה ברדב"ז על משנה תורה, אבל, א, א).
בתלמוד הירושלמי (מועד קטן, פ"ג, ה"ה) הובא דיון בשאלה מנין לאבל מן התורה שבעה (ובגרסאות אחרות - "מנין לאבל שבעה"). התשובה הראשונה שניתנה היא מפרשתנו - "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". לאחר מכן הובאו דעות נוספות, כמו למשל הציווי שנמסר לכהנים "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" - "מה הקב"ה שימר לעולמו שבעה ימים, אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים", אומספר עמוס: "והפכתי חגיכם לאבל" - "מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה".
כל אחת מהשיטות הנ"ל תתייחס באופן שונה למקור מפרשתנו שהובא לעיל.
אותן שיטות הסוברות שכל שבעת ימי האבילות מן התורה יוכלו להסתמך על פרשתנו כמקור לדין זה, ויסברו שלמדים ממעשי האבות גם קודם מתן תורה.
הרמב"ם, לעומתם, הסובר שאבילות מן התורה יום אחד בלבד, נסמך על דברי הגמרא במסכת זבחים ק, א ובמסכת מועד קטן יד, ב, שממנה עולה דין זה. לשיטת הרמב"ם אין למדים מענין קבורתו של יעקב את תוקפה של האבילות, ומקורה הוא במעמד הר סיני - "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" (אבל א, א). המעניין הוא שהרמב"ם גם אינו לומד את היקף ימי האבלות מקבורת יעקב, שכן האבלות מדרבנן - מקורה בתקנת משה רבינו - "ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבילות ושבעה ימי משתה" (אבל א, א).
השיטות הסוברות שאבלות כולה אינה מן התורה יסבירו את דברי התלמוד הירושלמי כאסמכתא בעלמא, שהרי באותה מידה למדו שם את דין אבלות שבעה מדברי הנביא עמוס, שבוודאי אין להם תוקף של דאורייתא. יחד עם זאת, את משך תקופות האבלות (להבדיל מתוקפה) ניתן יהיה ללמוד, לשיטתם, גם מקבורת יעקב.
