טהרת המצורע, שעליה אנו קוראים בפרשתנו, הינה תהליך מורכב ובלתי שגרתי. בשלב הראשון, ולאחר שהכהן מוצא ש"נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", מביא המיטהר שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת ואזוב, והכהן שוחט ציפור אחת ואת השניה וצפור שניה משולחת לחופשי. בהמשך, מגלח המצורע שערו, טובל וחוזר למחנה, ובתום שבעה ימים מגלח המצורע בשנית את כל שערו וטובל. בסופו של התהליך, ביום המחר, כעבור שמונה ימים מיום שהצרעת נרפאה, מביא המצורע להשלמת הטהרה את קרבנו, הכולל כבש לאשם, כבש לעולה, כבשה לחטאת, סולת למנחה ולוג שמן.
במסגרת תהליך טהרת המצורע מתבצעות שתי הזאות של נוזלים על המצורע. בתחילה, במסגרת השלב הראשון, מזה הכהן מים שבע פעמים על המצורע, ובסוף, במסגרת הבאת הקרבן, מזה הכהן שמן שבע פעמים לפני ה'. הזאה זו הינה ייחודית למצורע ולא מצאנו כמותה בשום מקום בתורה: לא מצאנו הזאה כפולה, ולא מצאנו הזאה משולבת של שמן ומים, ולא מצאנו הזאה של שמן לכיוון אוהל מועד ("לפני ה'").
נפרט: את הזאת המים על המצורע קל יחסית להסביר לאור הדמיון בין הזאה זו לבין הזאת מי נדה על טמא מת שנטהר מטומאת מת (במדבר יט). באותו ענין מזים מי נדה (מי אפר שריפת פרה אדומה) על הטמא, ביום השלישי והשביעי לתהליך הטהרה. הזאה זו מאפיינת חזרה לחיים, בין אם מדובר בטמא הרוצה להיטהר מטומאת מת שהיא כמובן ההיפך הגמור מחיים, ובין אם מדובר במצורע המבקש להיטהר מצרעתו שכפתה אותו להתרחק מחברת בני אדם ולשבת מחוץ למחנה, ו – "מצורע חשוב כמת". הזאת המים כמוה, אם כן, כציון חזרה לחיים.
לעומת זאת, קשה להסביר את ההזאה השניה - הזאה מלוג השמן של קרבן המצורע לפני ה'. הזאת דם קרבן לפני ה' מוכרת לנו – כזאת קראנו במסגרת מספר קרבנות חטאת (ויקרא , לעומת זאת, קשה להסבר: מדוע מזים את לוג השמן שמביא המצורע כקרבן על המצורע, ומדוע מזים אותו לפני ה'? אילו היה מדובר בהזאה של דם קרבן המצורע היה הדבר פשוט יותר להסבר, שהרי מצינו הזאת דם על המזבח במסגרת מספר קרבנות (ראו בספר ויקרא פרקים ד-ה), כחלק מהבאת הקרבן אל המזבח, ועל כן היתה הזאת הדם נחשבת כחלק ממעשה קרבן המצורע. אלא שבעניינו של המצורע קורה דבר אחר: מלבד הטיפול בדם קרבנות המצורע, מתבצעת אצל המצורע הזאה אחרת, של שמן, והיא נעשית לפני ה'. מדוע? מהי תכלית הזאה זו?
כאן מצפה לנו הפתעה. על הזאה של שמן קראנו במקום אחר בתורה, בסיטואציה השונה באופן קיצוני מעניינו של המצורע, והיא הזאת שמן המשחה על הכוהנים לצורך הקדשתם לעבודתם: "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח, ויז על אהרון על בגדיו, ועל בניו ועל בגדי בניו איתו ויקדש את אהרון את-בגדיו, ואת בניו ואת בגדי בניו איתו" (ויקרא ח). האם לוג השמן של המצורע שקול כשמן המשחה שבו נמשח הכהן הגדול, כלי המשכן וממנו היזו על הכהנים? האם הניגודים הגדולים – המצורע שחשוב כמת וכהני ה' משרתי המשכן - מסוגלים להיפגש?
אכן כן. להבנתנו, משמש השמן בשני המקרים כאמצעי להקדשה. הזאת שמן המשחה על הכהנים מקדישה את הכהנים לעבודת הקודש במשכן, ומעבירה אותם מסטטוס של אדם רגיל וסטטוס של משרת ה' במשכן. הזאת לוג השמן של המצורע לפני ה' מקדישה אותו למילוי משימותיו כאדם החי בעולמו לאחר שהלה שהופרש מחברת בני אדם, ישב בדד מחוץ למחנה, ונחשב כמת. וכך נוצר לו תהליך דו שלבי אצל המצורע: הזאת המים על המצורע משנה את הסטטוס שלו מאדם מת לאדם חי, והזאת השמן מקדישה אותו מחדש למילוי משימותיו ויעודו.
ובכל זאת, הבדל אחד גדול נותר בין הזאת השמן של הכהן לבין הזאת השמן של המצורע, הבדל אשר מסמל את הפער העצום שבין הכהן למצורע. בעוד ששמן המשחה מוזה על הכהנים, השמן של המצורע מוזה דווקא לפני ה' (אל פתח אוהל מועד – אב"ע). מדוע? אין זאת אלא משום שהכהן מגיע ממקום עצמי טהור והקדשתו מוסבת אל עצמו ומרימה אותו שלב אחד גבוה יותר. לפיכך הזאתו והקדשתו חוזרות אליו. המצורע, לעומת זאת מגיע ממקום טמא, והוא מבקש לפתוח דף חדש לגמרי בחיים. בכגון זה, הקדשתו חייבת להתעלם מעצמיותו, למחוק אותה, ולקחת את המצורע החוצה מעצמו אל מקום חדש לגמרי.
