כשהמצורע נרפא מצרעתו עליו להביא כבש לאשם, כבש לעולה, כבשה לחטאת, סולת למנחה ולוג שמן. עיקרו של הקרבן הוא כבש האשם: מדמו נותנים על גוף המצורע (תנוך אוזן ימין ובוהן יד ורגל ימין), ואת כבש האשם לא ניתן להמיר, במקרה של חוסר יכולת כלכלית ביונה או תור, בשונה מכבשי העולה והחטאת. תעיד על כך גם ההשוואה, המעיינת כשלעצמה, בין קרבנות המצורע המיטהר לבין קרבנות הנזיר שהשלים את נזרו וקרבנות הכהן שהוקדש לעבודתו: בעוד שהנזיר והכהן מקריבים עולה חטאת ושלמים, הרי שהמצורע מקריב עולה חטאת ואשם. הא למדנו שהקרבן הנותן לטהרת המצורע את אופיה המיוחד הוא קרבן האשם.
ומכאן, כמובן, השאלה: מה יש בו, בקרבן האשם בכלל, או באשם המצורע בפרט, שגורם לכך שדווקא הוא יהיה זה אשר יתן לטהרת המצורע את צבעה המיוחד?
כדי להשיב על שאלה זו נחזור לרגע לקרבנות הנזיר שהשלים את נזרו (במדבר ו) והכהן שהוקדש לעבודתו (שמות כט) - עולה, חטאת ושלמים. הצמד עולה וחטאת גם מוכר לנו מקרבנות המוספים, ואפשר לומר שיש בהם השלמה הדדית: העולה, שהיא אולי הקרבן הראשוני, מהווה את יצירת הקשר הבסיסי בין האדם לבין ה'. החטאת, מסמלת את "ניקוי השולחן" מהחטאים הקודמים, לקראת פתיחתו של דף חדש. לקראת יצירת קשר עם ה', חדש או מחודש, יש צורך להביא את צמד הקרבנות עולה וחטאת, הסוגרים את העבר ופותחים עתיד חדש. השלמים מוסיפים רובד נוסף - הם מייצרים שלום בין האדם לבין עולמו. לפיכך, הכהנים והנזיר מקריבים גם שלמים: הכהנים - משום שמכאן ואילך יקריבו עבור עם ישראל, ולכן הם חייבים לחיות בשלום עם ה' ועם המזבח. הנזיר - כי הוא השלים את נזירותו והוא משלים עם עולמו של ה' כמות לצורך חזרתו לחיים הרגילים.
ומה באשר למצורע? ברור מדוע המצורע יקריב עולה וחטאת - גם הוא מחדש את הקשר עם ה', וכל חידוש קשר דורש הבאת עולה וקרבן. ואולם מדוע המצורע לא יקריב קרבן שלמים? והלא אין מישהו שדרושה לו השלמה עם העולם במו המצורע אשר אפשר שישב זמן רב מחוץ למחנה וקרא "טמא טמא"?
והנה הגענו לעיקרו של דברינו: השלמים מוחלפים באשם, מכיוון שהמצורע אינו יכול לייצר שלום עם עולמו באמצעות קרבן פשוט כמו שלמים. המצורע חי לו בסיטואציה בלתי ברורה: הוא אינו יודע מדוע הוא הצטרע, או לכל הפחות עלול לייצר לעצמו הכחשה עצמית בענין זה. המצורע יוכל להיעזר גם בכך שהתורה אינה קושרת באופן ברור בין חטא לשון הרע לבין עונש הצרעת. המצורע יכול להנציח את מצבו עד מותו - שכן המצורע גם אינו חייב להיטהר והוא יכול כל חייו לחיות בטומאתו, מחוץ למחנה, ללא כל צורך בהבאת קרבן. בהתאם לכך המצורע יכול לחיות בהכחשה תמידית כמו גם בכעס עצום כלפי שמיא על מצבו האומלל.
קרבן שלמים הינו כלי בלתי מתאים בעליל למצב שכזה של אי ודאות והכחשה, שהרי כשאין השלמה פנימית בלבו של האדם - איזה ערך יהיה לקרבן המבטא השלמה עם המציאות? איזו ערך יהיה לקרבן שלמים אצל מצורע שכלל אינו מכיר בכך שהוא חטא?
קרבן האשם, לעומת זאת, הוא הקרבן המתאים לסיטואציה שכזו. אחד מסוגי האשמות הוא אשם תלוי קרבן אשם המובא כאשר יש לאדם ספק האם חטא בדבר או לא. הנחת המוצא של סוג זה של קרבן האשם הוא שגם אם לאדם אין ודאות בכך שהוא חטא, עליו להביא קרבן כדי למחוק את מצב הספק. קרבן זה מתאים היטב למצבו של המצורע. גם כאשר המצורע שנתרפא אינו יודע מדוע בא עליו עונשו או אינו רוצה להכיר בכך, אך יש בתוכו שאיפה לחזור לחיים הנורמליים - מושיטה לו התורה יד ומאפשרת לו להשלים עם העולם. השלמתו של המצורע עם העולם אינה מחוייבת שתגיע ממקום של פיוס והשלמה אלא אפשר שתגיע ממקום של ספק. גם להשלמה שכזו התורה נותנת מקום, באמצעות קרבן האשם. (להשוואה ראו בפירוש האברבנאל על אתר).
