בפרשתנו אנו קוראים על ארבעה צמדים של טהרה וקרבן: טהרת היולדת וקרבנה, טהרת הזב וקרבנו, טהרת הזבה וקרבנה וטהרת המצורע וקרבנו, ובהתאם לכך נמנו מצוות עשה שונות.
בענין הטהרה נמנתה מצוה אחת בענין טהרת היולדת, הזב והזבה, שהינה טהרה בעלת אופי אחיד – טבילה במי מקוה (מצות עשה ק"ט), ושתי מצוות בענין טהרת המצורע : הטהרה הראשונה (עשה ק"י) - עץ ארז, ואזוב ושני תולעת ושתי ציפורים ומים חיים; הטהרה השניה (עשה קי"א) - תגלחת. בענין הקרבן נמנו ארבע מצות נפרדות: קרבן היולדת - עולה וחטאת (עשה ע"ו), קרבן המצורע - עולה, חטאת ואשם (עשה ע"ז), קרבן הזב (עשה ע"ד), וקרבן הזבה (עשה ע"ה).
הן פשט הפסוקים והן מנין המצוות מלמדים על הפרדה ברורה בין הטהרה לבין הקרבן, והענין טעון הסבר.
נקודת המוצא להסברנו תהיה ההבחנה הברורה בין הטהרה לבין הקרבן והיא שהטהרה נעשית שלא בסביבת המקדש אלא במקומו הרגיל של האדם (יולדת, זה וזבה) או מחוץ למחנה (מצורע) ואילו הקרבן מוקרב במקדש.
לנקודה זו נוסיף נדבך נוסף והוא שאין חובה על האדם להיטהר כלל ועיקר אלא יכול להישאר במצב טומאתו (ואז יחולו עליו הגדרים של אדם טמא לרבות איסור כניסה למקדש ועוד), אלא שאם האדם רוצה להיכנס למצב טהור עליו להיטהר באופן שנקבע. העדר החובה נמצא גם בשלב הבא של הקרבן: גם לאחר שיטהר האדם – עדין אין חובה עליו להקריב קרבן, אלא שאם ירצה לאכול בקדשים – כי אז עליו להקריב קרבן. ראו בתחילת הלכות מחוסרי כפרה: "ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה - הזבה, והיולדת, והזב, והמצורע. ולמה נקראו מחוסרי כפרה: שכל אחד מהן - אף על פי שטהר מטומאתו, וטבל, והעריב שמשו - עדיין הוא חסר, ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקודשים עד שיביא קרבנו; וקודם שיביא כפרתו, אסור הוא לאכול בקודשים, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין".
מכאן נוכל להבין שקיימים שני גדרים נפרדים בכל הנוגע לטהרה וקרבן: הטומאה קשורה להתרחקותו של האדם ממקור חיים וקרבתו לצד המוות בהיבטיו השונים (גם טומאת היולדת הוסברה בכך שלאחר הלידה התמעט ממנה כוח החיים שהיה בה שהיתה מעוברת, ראו בדברינו בפרשת תזריע, שנת תשס"ח). הטהרה מחזירה את האדם למצבו הטבעי החי, אשר הינו הרובד הבסיסי של האדם. על רובד זה בא השלב הנוסף הוא קרבתו של האדם לה' – לאחר חזרתו של האדם למצבו הטבעי, בא הקרבן ולוקח את האדם שלב אחד קדימה אל הקשר לה'.
