בפרשתנו אנו קוראים על טומאת היולדת וקרבן היולדת:
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה... וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ. וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תר לְחַטָּאת, אֶל פתַח אהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקר דָּמֶיהָ".
הרמב"ם מנה בענין זה שתי מצוות – האחת: שתהיה היולדת טמאה (עשה ק'), ושניה – שכל יולדת תקריב קרבן (עשה ע"ו). מנגד, ר' סעדיה גאון מנה בענין זה חמש מצות שונות: טומאת יולדת זכר, טומאת יולדת נקבה, ימי טהרה של יולדת זכר, ימי טהרה של יולדת נקבה, וקרבן היולדת. הרמב"ם הולך לשיטתו בכלל השביעי של ספר המצוות, שאין למנות את פרטי המצווה אלא את הענין הכללי העולה ממנה, ואילו רס"ג לשיטתו, הנצמד ללשון פשט הכתובים, המצביע על ציווים נפרדים.
הנקודה המשותפת (והברורה מלשון התורה עצמה) היא שבעוד שבענייני הטומאה והטהרה יש חלוקה בין יולדת זכר ליולדת נקבה, הרי שהקרבן הוא אחיד, בין בלידת זכר ובין בלידת נקבה. מדוע?
מספר הסברים ניתנו בשאלה מדוע היולדת טמאה. לפי הסבר אחד, שניתן בשמו של הרב שטיינזלץ, הטומאה נובעה מהתמעטות כח החיים בגופה של היולדת, שהרי במשך כל הלידה היה בה כח חיים כפול, וכעת, לאחר הלידה ניטל ממנה כח זה. מצב זה, שלאחר הלידה, יצר את הטומאה. מכאן גם נובע ההבדל בין לידת בן ללידת בת: כח החיים של הבת גדול מזה של הבן שהרי לבת יש את היכולת להביא חיים לעולם, ולכן ההפרדות מהבת הנולדת גורמת להתמעטות גדולה יותר אצל היולדת.
ומכאן לענין קרבן היולדת. התלמוד והמדרשים שאלו מדוע האשה נזקקת להביא קרבן חטאת? שהרי ברור שהלידה אינה חטא (בשונה, למשל, מזרמים מרכזיים בנצרות). "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה: יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לֵילֵד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן". כלומר, אכן יש כאן כפרה על הרהור חטא.
ואולם, הרמב"ן בפרשתנו, אומר, על דרך הפשט, כי אין כאן כפרה על חטא אלא "כופר נפשה לפני ה' שתטהר ממקור דמיה". ניתן לקשר זאת גם לסכנת החיים הקיימת בלידה, והקרבן בא כתור כופר נפשה של היולדת. בהמשך לכך הסביר בכל ספר החינוך (מצוה קס"ז) "כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לה' שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס".
הסבר אחר, שניתן בשם הרב שטיינזלץ, מנמק כי הקרבן בא לבטא את חוסר השלימות של בני האדם. גם היולדת, שהביאה חיים לעולם, עומדת בהכנעה ובענווה כלפי הקב"ה ומביאה לפניו קרבן.
הסבר נוסף, שניתן על ידי פרופ' חנה ספראי, רואה את הקרבן כמכשיר לחידוש הקשר הטהור של היולדת עם הקב"ה, אשר מחייב חויה דתית במקדש בעקבות החוייה האישית המיוחדת ליולדת - הלידה.
כך או כך, קרבן היולדת בא לתכלית כללית, שאין לחלק בה בין לידת בן ללידת בת, ועל כן קובעת התורה קרבן אחד.
