נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורה

שמיני - מסייעיו של אהרון הכהן

היום השמיני למילואים היה אמור להיות יומו הגדול של אהרון הכהן: ביצוע משיחת הכהנים לעיני העם, הקרבת קרבנות הכהנים במעמד העם (כמתואר בפרשת צו), ההוראה של משה לאהרון – שאהרון יצוה את העם על…

היום השמיני למילואים היה אמור להיות יומו הגדול של אהרון הכהן: ביצוע משיחת הכהנים לעיני העם, הקרבת קרבנות הכהנים במעמד העם (כמתואר בפרשת צו), ההוראה של משה לאהרון – שאהרון יצוה את העם על קרבנות החטאת, העולה והשלמים של היום השמיני למילואים (תחילת פרשתנו), וכמובן הקרבת הקרבנות המיוחדים של היום השמיני על ידי אהרון – כל אלו היו אמורים למצב את אהרון כגורם העל האחראי על הפעילות במקדש, במיוחד על רקע העובדה שמשה היה זה שהקים את המשכן.

ואכן, אהרון פועל על פי ההוראות. הוא מקריב את קרבנות היום השמיני ומברך את העם ("וישא אהרון את ידיו את העם ויברכם" – ט, כב), אבל האש לא יורדת ואין כל סימן מאת ה' על קבלת הקרבן. אין לשער את תחושת המבוכה והכישלון שחווה אהרון באותו רגע, והוא יורד מהמזבח ללא כל הצלחה ("וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים").

שלושהנחלצים להציל את המצב: בראש ובראשונה – משה: "ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד". מדוע הם באו לאוהל מועד? התורה אינה מציינת, ויתכן שבאו להתפלל שם לה' כדי שתרד האש, כפי שהסביר הרשב"ם (וכפי שנהג אליהו הנביא שנים רבות לאחר מכן מול נביאי הבעל, שם התפלל אליהו לפני שהאש ירדה).

אולם לא רק משה בא לסייע לאהרון, אלא גם שני בניו – נדב ואביהוא. בראותם את המבוכה הגדולה, הם מנסים לגרום לאש שתבוא מלמטה כדי לקדם את קבלת הקרבן. "ויקחו בני אהרון איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם".

המהלך של משה ואהרון באוהל מועד – הצליח, ובגדול: "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". אהרון היה שותף למהלך זה ומעמדו שוקם.

ואולם, אותה אש שיצאה מלפני ה', בעקבות מהלכם המשותף של משה ואהרון באוהל מועד, לא הוגבלה לאכילת הקרבן על המזבח. בד בבד, להוותו של אהרון וכלל העם, אכלה האש בדרכה גם את נדב ואביהוא. זאת משום שבאותו היום השמיני לא ציווה ה' להביא את האש מלמטה, והאש היתה צריכה לרדת מגבוה, כדי שיתקדש שם שמים (ראו רשב"ם על אתר).

פעולתם של משה ואהרון באוהל מועד, מצד אחד, ופעולתם של נדב ואביהוא, מצד שני, נעשתה באופן סימולטני, ונועדה לאותה תכלית – להביא לסיומו המוצלח של תהליך חניכת הכהנים, לאחר כשלונו של אהרון הכהן.אלא שאותה אש שירדה בסופו של דבר פעלה בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים: אישררה את מהלכם של משה ואהרון, ופסלה מכל וכל את מהלכם של נדב ואביהוא.