במדרש תנחומא לפרשת כי תצא מובא מדרש יפה בענין תרי"ג מצוות "אמר רב אדא: מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה כמנין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים". והסביר רש"י במקום אחר (מכות כג, ב) "שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה".
המעיין במנין המצות יראה שהאידיאל הנשגב של קיום כל רמ"ח מצות עשה באופן אקטיבי אינו בר מימוש. אמנם, קימות מצוות עשה אקטיביות שהאדם מחויב לרדוף אחריהן, כמו אכילת מצה, תפילין, ועוד, אלא שלצד מצוות אלו קיימות מצות עשה, שאין לו לאדם לרדוף אחריהם ולקיימן. כך, למשל, מצוות גירושין בגט היא אמנם מצוה אקטיבית, אך רק אם יתקיימו נסיבות מסוימות שאין חובה לרדוף אחריהן – "הציווי שנצטווינו לגרש בספר דוקא, אם נרצה לגרש" (ספר המצוות עשה רכ"ב). עוד פחות מכך, ברמת האקטיביות שלו, הוא דין עבד עברי. אין חובה על האדם להחזיק עבד, אלא שהתורה קובעת כללים משפטיים למצב שבו יש לאדם עבד - מה הן חובותיו של האדון כלפי העבד, באילו מקרים עבד עברי משתחרר, וכיו"ב (ראה בדברינו לפרשת משפטים).
פרשתנו ממחישה את רמה נמוכה עוד יותר ביחס למצוות - העדר אקטיביות לגמרי. אנו מוצאים בפרשה מספר פסוקים המציינים את טומאת הנבלה וטומאת השרצים, למשל: "וכי ימות לכם מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (יא, לט). וכך כתב הרמב"ם בהלכות אבות הטומאות (א, א): הנבלה אב מאבות הטומאות, כזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרש באויר, ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים".
הרמב"ם מנה עניינים אלו כמצוות עשה – דין טומאת נבילה (עשה צ"ו), ודין טומאת שרץ (עשה צ"ז), אלא שהרמב"ם מיד מסביר: "והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שיזכר לקמן ממיני הטומאות, והוא: זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטמאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטמאה זו, וגם לא שאנו מזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה. ... המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו ונאמר לנו שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא וחייב בכל חיובי הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא לאכול קודש ולא לנגוע בו וכיוצא בזה, - וזהו הציווי, כלומר: שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקרבתו באופן מסוים". במלים אחרות, מדובר במצוות הקובעות מעמד הלכתי, של טהור וטמא, שיש לו השלכות בענין מקדש, אכילת קודשים וכו', אך המצוות עצמן אינן מטילות כל חובה שהיא. לכן גם הרמב"ם מדגיש וקורא להן "דין".
בדיוק מסיבה זאת התנגד הרמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, למנות את ענייני הטומאות כמצוות - "לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצוות לפי שהן רשות גמורה מכל צד, אין בהן מצוה שתימנה". ואולם, רוב מוני המצוות – רס"ג, אבן גבירול ועוד, מנו את ענייני הטומאה כמצוות.
הסיבה שלא ניתן לממש את האידיאל של רב אדא שהובא בתחילת דברינו אינה בגלל פגם באידיאל זה, אלא משום שטכנית לא ניתן למצוא רמ"ח מצוות עשה אקטיביות, לכתחילאיות, כמו מצה ותפילין. על מנת לעמוד במנין רמ"ח מצוות עשה, יש להביא בחשבון מצוות בעלות רמה אקטיבית נמוכה הרבה יותר.
שמיני - המצוות בפרשה: מצות עשה נטולת מעשה – יש חיה כזאת!
במדרש תנחומא לפרשת כי תצא מובא מדרש יפה בענין תרי"ג מצוות "אמר רב אדא: מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה כמנין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו…
