נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורה

שמיני - המצוות בפרשה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תיטמאו בהם"

בפרשתנו אנו קוראים בפירוט רב על איסור אכילת השרצים – שרץ העוף, שרץ הארץ ושרץ המים. כך, למשל, נאמר בפרשתנו: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים, לכל השרץ השורץ על הארץ, לא…

בפרשתנו אנו קוראים בפירוט רב על איסור אכילת השרצים – שרץ העוף, שרץ הארץ ושרץ המים. כך, למשל, נאמר בפרשתנו: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים, לכל השרץ השורץ על הארץ, לא תאכלום כי שקץ הם".

שאלת המספר המדוייק של הלאווים האוסרים את אכילת השרצים, כמו גם תוכן הלאווים, שנויה במחלוקת ונדונה בהרחבה על ידי מוני המצוות, אך מוסכם על הכל כי איסורי האכילה של שרצים קיימים.

לצד איסורי האכילה מציינת התורה איסורים נוספים, ואף בענייניהם הדעות חלוקות. הפסוק המרכזי לענייננו הוא זה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תיטמאו בהם ונטמאתם בם" (יא, מג). לאיזה איסור התכוונה התורה בחלקו הראשון של הפסוק, ולאיזה איסור התכוונה בחלקו השני?

בנוגע לאיסור 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ' סבור הרמב"ם כי גם איסור זה הינו איסור אכילה של אכילת כלל השרצים (ל"ת קע"ט), אלא שאיסור זה כולל, לדעת הרמב"ם, גם עניינים נוספים: "משהה נקביו - עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם, וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא, והוא כלי של מקיז דם - עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם, והוא הדין באכילת הלכלוכים ודברים המאוסים ושתיית דברים המגעילים, שנפש רוב בני אדם קהה מהם - כל זה מוזהרים עליו, אבל אין חייבים עליו מלקות, לפי שפשטיה דקרא אינו אלא בשרץ בלבד, אבל מכין אותו על אלו מכת מרדות". כלומר, לפי דברי הרמב"ם בספר המצוות, גם שתיית דברים המגעילים הינו איסור תורה, אלא שאין לוקים על איסור זה, שכן פשט הפסוק אינו עוסק בענין זה אלא באיסור אכילת שרצים (בדומה לאיסורים השונים הקשורים לענין 'לא תתגודדו' שלא על כולם לוקים).

רס"ג, לפי הסבר ר"י פערלא (ספר המצוות ל"ת ע"ו – ע"ח), מסכים חלקית עם דברי הרמב"ם. גם הוא סבור כי איסור אכילת דברים המאוסים הוא איסור תורה, אלא שבשונה מדברי הרמב"ם, סבור רס"ג כי בדיוק לכך כיוון הפסוק, ולא לאיסור אכילת שרצים, הנמנה בלאווים אחרים.

ולאיזה איסור התכוונה התורה בחלקו השני של הפסוק הנ"ל (ולא תיטמאו בהם ונטמאתם בם"?

לשיטת הרמב"ם אין כאן כל איסור, אלא תוצאה של אכילת השרצים (כלומר – אל תאכלו כדי שלא תיטמאו). דברים אלו עולים בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם בענייני הטומאה, שכבר עמדנו עליה בעבר, ולפיה אין איסור על האדם להיטמא, אלא שאם האדם נטמא חלים עליו גדרים מסויימים כמו איסור כניסה למקדש.

בדיוק על נקודה זו חלוק רס"ג. לשיטת הרס"ג (לפי הסבר ר"י פערלא שם) הפסוק שלפנינו מורה על איסור של ממש והוא איסור אכילת שרצים שנטמאו, גם אם מדובר בשרץ כשר המותר באכילה.