הדמיון בין עשרת הדיברות המופיעות בפרשת יתרו לבין פרשתנו (ויקרא י"ט) – בולט וברור, וכבר עמד עליו המדרש (הובא ברמב"ן על פרשתנו). וכך, בפרשתנו אנו קוראים "אני ה' אלהיכם", ובעשרת הדיברות "אנוכי ה' א-להיך"; אלהי מסכה לא תעשה לך – לא יהיה לך אלהים אחרים; לא תשבעו בשמי לשקר – לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא; את שבתותי תשמורו – זכור את יום השבת; איש אמו ואביו תיראו – כבד את אביך ואת אמך; לא תעמוד על דם רעך – לא תרצח; אל תחלל את בתך להזנותה – לא תנאף; לא תגנובו – לא תגנוב; לא תלך רכיל בעמך – לא תענה ברעך עד שקר; ואהבת לרעך עמוך – לא תחמוד.
מדוע ראתה התורה לחזור על אותם דברים, "והלא כבר שמעו אותם בסיני ונכתבו על הלוחות והם כבר יודעים אותם, ומה התועלת בהישנותם"? (שאלת האברבנאל הראשונה בפרשתנו)
כדי לענות על שאלה זו חשוב לקבוע את המיקום הכרונולוגי של פרשתנו. פרשתנו נמצאת בתוך שני גושים שלגביהם ניתן לקבוע תאריך. הגוש הראשון הוא אותם ציווים שניתנו למשה ביחס לקרבנות ולטומאה וטהרה, והללו ניתנו למשה באוהל מועד לאחר הקמת המשכן ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד, לאמור").
הגוש השני כולל בין היתר את פרשת בהר סיני, הפותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם....". באשר לגוש זה, נחלקו הפרשנים במועד המדוייק שבו הוא נאמר למשה, וממשה לעם. לדעת האבן עזרא מדובר בדברים שנאמרו למשה כבר בעלייתו הראשונה להר סיני, לפני שבירת הלוחות, והבאתם כאן מהווה פירוט והרחבה של הדברים שנאמרו אז. לדעת הרמב"ן מדובר בדברים שנאמרו למשה בסיני לאחר שמשה שבר את הלוחות ועלה בחזרה להר, והתורה כאן מפרטת את מה שנאמר אז. יתרונו של פירושו של הרמב"ן הוא כמובן ברלבנטיות של הדברים – שכן הגיוני יותר, אם נשתמש בלשון ציורית, לחזור על דברים הנוגעים ללוחות שהתקיימו ולא ללוחות שנשברו. פירושו של הרמב"ן גם שומר על סדר הדברים ועל המוקדם והמאוחר בתורה (אם כי גם לגבי פירושו עדין ברור שציווי אוהל מועד של תחילת ספר ויקרא, מאוחרים לאלו המופיעים בפרשת בהר סיני, ועל כך נעמוד בעתיד).
כעת יש לקבוע, מבחינה ספרותית, לאיזה גוש שייכת פרשתנו: האם לגוש הראשון של ציווי אוהל מועד או לגוש השני של ציווי בהר סיני של הלוחות השניים? די סביר להניח שהם שייכים לגוש השני, שכן ציווי פרשתנו ניתנו לכלל ישראל ולא רק לכוהנים, והם עוסקים בעניינים כלליים ולא ענייני קרבנות וטומאה וטהרה, המאפיינים את רובן של פרשיות ויקרא – אחרי מות. אם כך הם הדברים, הרי שנוכל לסכם גם את ההיבט הכרונולוגי ולומר שעשרת הדברות המובאות בפרשתנו נאמרו למשה במסגרת עלייתו החדשה להר, לאחר ששבר את הלוחות הראשונות.
מסקנה זו תוביל אותנו אל התשובה לשאלה מדוע חזרה התורה בפרשתנו על עשרת הדיברות. למעשה, אין מדובר כלל בחזרה אלא בעשר דיברות חדשות, שניתנו למשה לאחר שבירת הלוחות הראשונים, שכן האירוע הקודם של מעמד הר סיני נמחק ובוטל בעקבות חטאם של בני ישראל בחטא העגל, והיה צריך להתחיל הכל מחדש. במסגרת הבניה מחדש הוקמה ברית חדשה בין ה', שכללה תכנים שונים ומשודרגים מזו של הברית הישנה, ונוספו עליה דברים חדשים, ועל כך נפרט במסגרת דיונינו בפרשות בהר ובחוקותי. וכשם שהברית הישנה כללה בתוכה עמוד תווך בדוגמת עשרת הדברות, הרי שגם הברית החדשה נזקקה להתייחסות לאותו עמוד תווך, ואלו הן עשרת הדיברות של פרשתנו. אלא שכפי שניתן לראות בנקל, שוב אין מדובר בעשר דיברות העומדות בפני עצמן, כפי שהענין הוצג בפרשת יתרו, אלא בעשרה ציוויים המהווים חלק ממכלול רחב בהרבה. כאמור, זהו רק קצה הקרחון: מדובר במהלך מכונן שכלל ברית חדשה בעלת תכנים ייחודיים, ועל כך נעמוד בדברינו בפרשות הבאות.
