כל הקורא את פרשתנו אינו יכול שלא לתמוה על כפילות הדברים הבולטת כל כך שבין פרשת העריות הנזכרת אצלנו לבין פרשת העריות שנזכרת לפני שני פרקים בלבד, בפרשת אחרי מות. שהרי מה ההבדל בין הציווי החותם אתם פרשיית העריות של פרשת אחרי מות - "אל-תיטמאו בכל-אלה, כי בכל-אלה נטמאו הגויים, אשר-אני משלח מפניכם. ולא-תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את-הגוי, אשר לפניכם", לבין הציווי של סוף פרשיית העריות של פרשתנו "ושמרתם את-כל-חוקותיי ואת-כל-משפטיי, ועשיתם אותם; ולא-תקיא אתכם, הארץ, אשר אני מביא אתכם שמה, לשבת בה"?
אמנם פרשיית העריות של אחרי מות מתמקדת באיסורים עצמם בעוד שמקבילתה עוסקת בעונשים המוטלים על העוברים על איסורי העריות, אלא שאין בכך כדי ליישב את התמיהה בשלמותה , שהרי יש לשאול מדוע התורה בחרה להביא במפוצל את הפרשיות האלו שתוכנן די קרוב זה לזה, ולא איחדה אותן למופע אחד?
הרש"ר הירש דן ענין זה בהרחבה והסביר שהתורה פיצלה בין שני מופעי העריות על מנת לשלב ביניהם את ציווי הקדושה המוטלים על עם ישראל - ״קדושים תהיו״ - כדי להדגיש את חשיבות הדברים וחומרתם: "בין שני הפרקים האלה מפסיק פרק יט, המתאר את קדושת החיים בישראל. כי בטרם יתבאר עונשן של עריות (מיתה וכרת), ובטרם יוטל על האומה (או על בית הדין המייצגה) לבצע עונש מיתה, תודגש תחילה חשיבות חוקם אלה לכל תפקיד היחיד והאומה...שכן רק עם, שבניו ובנותיו נולדו מחיי משפחה, המוסדרים על - פי הלכות עריות - רק אליו ניתן לומר: "קדושים תהיו"; רק ממנו יש לצפות לקיום דרישה זו על כל מסקנותיה... כל העובר על אחד מדיני עריות מסכן את עתידו המוסרי של הפרט והכלל - בעצב הפנימי של החיים. כך תובן החומרה היתירה שהתורה מייחסת לעבירות אלה".
ואולם קשה לקבל את דברי הרש"ר הירש. עניינים רבים נאמרו בתורה ללא פיצול אלא ברצף אחד מבלי שתוקפם או חומרתם נגרעו (ענייני הקרבנות, מאכלות אסורים, עבודת כהן גדול ביום הכיפורים ועוד), ולפיכך אין הצדקה או הכרח לומר שחומרת הדברים פיצלה את פרשיית העריות לשנים. מצד שני, צדק הרש"ר הירש בכך שחיפש את המפתח לפתרון ענין באותו הקטע של קדושה ("קדושים תהיו") שחצץ בין שני פיצוליו של ענין העריות, ואף אנו נצעד בדרך זו.
כבר בעבר עמדנו על כך שפתיחתה של פרשת קדושים דומה מאד לעשרת הדיברות: בפרשתנו אנו קוראים "אני ה' אלהיכם", ובעשרת הדיברות "אנוכי ה' א-להיך"; "אלהי מסכה לא תעשה לך" של פרשת קדושים, אל מול "לא יהיה לך אלהים אחרים" של עשרת הדברות; לא תשבעו בשמי לשקר – לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא; את שבתותי תשמורו – זכור את יום השבת; איש אמו ואביו תיראו – כבד את אביך ואת אמך; לא תעמוד על דם רעך – לא תרצח; אל תחלל את בתך להזנותה – לא תנאף; לא תגנובו – לא תגנוב; לא תלך רכיל בעמך – לא תענה ברעך עד שקר; ואהבת לרעך כמוך – לא תחמוד.
הסברנו, שלמעשה, אין מדובר כלל בחזרה אלא בעשר דיברות חדשות, שניתנו למשה לאחר שבירת הלוחות הראשונים, שכן האירוע הקודם של מעמד הר סיני נמחק ובוטל בעקבות חטאם של בני ישראל בחטא העגל, והיה צריך להתחיל הכל מחדש. במסגרת הבניה מחדש הוקמה ברית חדשה בין ה', שכללה תכנים שונים ומשודרגים מזו של הברית הישנה, ונוספו עליה דברים חדשים, וכשם שהברית הישנה כללה בתוכה עמוד תווך בדוגמת עשרת הדברות, הרי שגם הברית החדשה נזקקה להתייחסות לאותו עמוד תווך, ואלו הן עשרת הדיברות של פרשת קדושים.
אך אין די בכך. לא זו בלבד שעשר הדברות לבדן של פרשיות אחרי-מות וקדושים מייצגות מהלך שונה ומנוגד מזו של עשר הדברות של מעמד הר סיני, אלא שכל מהלכן של פרשיות אחרי מות – קדושים עומד באופן מנוגד ומהופך למעמד הר סיני.
בבסיסו של מעמד הר סיני עמד הציר האידיאלי: ברית (בין ה' לעם ישראל) – קדושה – ומצוות (הכוללות גם איסורי עריות). ציר אידיאלי אמרנו, כי אין דבר אידילי מכך שבתחילה העם נכנס לברית כוללת של התחברות טוטאלית בין העם לה', בעקבותיה הוא מתקדש, ולאחר מעמד נבואי מכונן על ראש ההר הוא מקבל את פרטי החובות, החוקים והמשפטים. הבחירה והברית קדמו למצוות, והברית היא הקטר שמושך את יתר הדברים לאחריו. וכך אנו קוראים בפתיחתו של מעמד הר סיני על הברית - "ועַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, והְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", ולאחר מכן הקדושה - "לך אל העם וקדשתם... וירד משה... ויקדש את העם", ולאחר מכן המצוות – עשרת הדברות ויתר הציוויים (לרבות איסורי עריות,החל מ - "אל תגשו אל אשה" וכלה ב – "כל-שֹׁכֵב עִם-בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת").
בעקבות חטא העגל התהפך הציר האידיאלי על ראשו, ולפני הברית הטוטאלית נכנסה הפרקטיקה – שמירת המצוות. סדר הדברים החדש הינו קבלת החיובים – הציוויים והאיסורים, לאחר מכן - התקדשות, ולבסוף - כריתת הברית. במקום שהברית תהיה מאורע מכונן וראשוני, שמכוחו יימשך העם למעלה, סדר הדברים התהפך ויש להכין את המהלך מלמטה למעלה, תוך שההתקדשות תהא לא פועל יוצא של הברית אלא מהלך שמכין אליה. לפיכך מצטווה העם, ראשית, במצוות, וזוהי פרשית העריות של אחרי מות, לאחר מכן הוא מתקדש ומקבל את עשרת הדברות ("קדושים תהיו"), ורק בסופו של התהליך, לאחר קבלת הפרטיקה והתקדשותו בה הוא יוכל לכרות את הברית ("אם בחוקותי תלכן ואת מצוותי תשמרו... והקימותי את בריתי אתכם").
פיצולה של פרשיית העריות לשנים והקדמת האסורים לקדושה ולברית ממחיש את השבר הגדול שחווה עם ישראל בעקבות חטא העגל – מכריתת ברית במסגרת תהליך נבואי על ראש ההר, לטיפוס סיזיפי באמצעות עסוק בציוויים ואיסורים.
