פרשתנו נפתחת בציווי "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיה כי קדוש אני ה' אלוהיכם". על אף שמדובר בציווי ברור ("קדושים תהיו") מוני המצוות לא מנו ציווי זה בתרי"ג מצוות.
הרמב"ם בכלל הרביעי לספר המצוות הסביר כי אין מדובר בציווי המורה לעשות מעשה קונקרטי, אלא בציווי כללי שאינו מוסיף משהו על כלל מצוות התורה- "לא נאמר על קדושים תהיו וכיוצא בו שהוא מצוה, לפי שלא צוה מאומה חוץ ממה שידענו". הרמב"ם מביא את דברי הספרי, לפיהם מדובר בהתקדשות בקדושת המצוות, ולפיכך מבין הרמב"ם שהציווי "קדושים תהיו" מהווה ציווי כללי לשמור את המצוות, ולציווי כזה אין כל תוכן קונקרטי עצמאי. דברים אלו מובאים בתמצית בפירוש הרשב"ם על פרשתנו: "קדושים תהיו – מפני שהרבה מצוות הוזהרו להתקדש ולשמור".
ואולם, קיימות דעות הרואות בציווי קדושים תהיה כציווי בכל תוכן עצמאי . כזו היא עמדת הרמב"ן בפרשתנו: "והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין; א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". לפי דברי הרמב"ן מדובר אמנם בציווי כללי, אך כזה שמוסיף תוכן נוסף. לא די שהאדם ישמור את המצוות, אלא שינהג לפנים משורת הדין ולא יהיה נבל הרשות התורה.
אלא שגם הרמב"ן לא מנה ציווי זה במסגרת תרי"ג מצוות, ונשאלת השאלה מדוע, שהרי לציווי זה יש תוכן קונקרטי עצמאי. הסבר יפה לכך ניתן בגליון מס' 6 של מידה טובה (אדר א' תשס"ח), שם הוסבר כי אילו היינו מונים את החיוב לפנים משורת הדין כמצוה, שוב לא היו מדובר בהליכה לפנים משורת הדין, אלא בהליכה לפי חיוב התורה. החיוב שלא להיות נבל ברשות התורה אסור לו שימנה בתרי"ג מצוות, שכן אילו ימנה בתרי"ג – יחשב העובר עליו כנבל שאינו ברשות התורה.
