פרשתנו מוסרת את הטיפול בקרבן העולה אל הכהנים: "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרון ואת בניו לאמור: זאת תורת העולה", וציווי זה משתלב בדברי פרשתנו על הקרבנות האחרים שגם הטיפול בעניינם לאהרון ובניו – המנחה, החטאת, האשם והשלמים.
אלא שמסירת הטיפול בקרבן העולה לכהנים לא נעשתה בחלל ריק; הטיפול בעולה היה מסור בעבר למישהו אחר, והוא ניטל ממנו והועבר לכהנים. העברת הטיפול בקרבן העולה לכהנים המחישה באופן מזוקק את הטרגדיה של עם ישראל בעקבות חטא העגל.
קרבן העולה היה הקרבן הציבורי הראשון שנצטוו בו בני ישראל, כפי שמספרת התורה בפרשת תצוה: "וזה אשר תעשה על המזבח: כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד", ועל קרבן זה מסתכלת התורה אחורה בסוף מסעי בני ישראל במדבר: "עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'". קרבן העולה היווה ביטוי לקשר מיוחד בין מקריב הקרבן אל ה', וכך מצינו את נוח שהעלה עולות לאחר צאתו מהתיבה, את יעקב שזבח זבחים לה', ואת נערי בני ישראל הקריבו עולות ושלמים לה' בעת כריתת הברית עם ה' בהר סיני. הציווי הכללי לעם ישראל בענין זה היה: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך", ושיאו היומרני היה בהקרבת העולה במשכן "עלת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם".
מפאת אופיו המיוחד של קרבן העולה, תדירותו הגבוהה והיותו באותו שלב הקרבן היחיד שנצטוו בו בני ישראל (פרט לחטאת הכיפורים), מי שהצטווה בו היה משה, שלוחו של ה' לעם ישראל, משה - אשר שנאמר ביחס עליו בחטא העגל "שחת עמך". רק משום שטכנית לא יכל כל עם ישראל להקריב את העולה ניתן הטיפול בקרבן למשה, אך, למעשה, מסירת הענין למשה ביטאה את החיבור המשמעותי והיום-יומי בין עם ישראל לבין ה'.
חטא העגל טרף את הקלפים. הוא פגם בקשר והרס את האינטימיות. שורה של רוויזיות נעשו בעקבותיו במגוון רחב של תחומים, ובין היתר הדבר בא לידי ביטוי גם ב"שפיץ" של האינטימיות היום-יומית: קרבן העולה. משהתברר שהעם אינו בשל לקשר מסוג זה, הועבר הטיפול בקרבן העולה למקצוענים, לכאלו שמראש יועדו לשרת במקדש, ושאלמלא הנסיון היומרני ליצור חיבור ישיר בין ה' לעם ישראל, היה זה אך טבעי שהטיפול בקרבן העולה היה נעשה על ידם כבר מלכתחילה.
שילובו של הציווי על העולה בפרשתנו עם שאר הציווים שנמסרו לכהנים, הינו, אפוא, על פניו שילוב הרמוני, אך התחקות על שורשו מעלה דיסוננס צורמני.
