בפרשתנו אנו קוראים על אופן הקרבת המנחה: "וזאת תורת המנחה - הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח... והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'... והנותרת ממנה יאכלו אהרון ובניו, מצות תיאכל במקום קדוש, בחצר אוהל מועד יאכלוה".
הציווי האחרון - שנצטוו הכהנים לאכל את שיירי המנחות - נמנה כמצוות עשה בספר המצוות לרמב"ם (עשה פ"ח), והסביר את טעם המצוה בעל ספר החינוך: "שכבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי ה' בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאוכלו" (מצוה קל"ג). במלים אחרות, אין מדובר רק בכך שהכהן רשאי לאכול את שיירי המנחה, אלא שהוא חייב לעשות כך, וזאת – לאור חשיבות הקרבן, ועל מנת שאכילת הנותר תיעשה על ידי משרתי ה' ולא על ידי כל אדם. יחד עם זאת, האכילה אינה חלק ממעשה הקרבן.
בכך נבדלת מצוה זו ממצוה דומה, הנזכרת בפרשת תצוה בפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם", והיא - הציווי שנצטוו הכהנים לאכל את בשר קודשי הקודשים (החטאת והאשם). בשונה מאכילת שיירי המנחה, אכילת בשר הקודשים הינה חלק ממעשה הקרבן, במובן הזה שללא אכילת הבשר על ידי הכהן לא יתכפר לאדם שהביא את הקרבן. וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת פרק י' של הלכות מעשה הקרבנות: "אכילת החטאת והאשם - מצות עשה, שנאמר 'ואכלו אותם אשר כופר בהם': הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים".
אלא שאם אכילת קודשי הקודשים היא חלק ממעשה הקרבן ומכפרת המקריב, מדוע יש למנותה כמצות עשה עצמאית, והרי כבר קיימות המצוות של הקרבת קרבן חטאת או של הקרבת קרבן אשם, וענין אכילת הקרבן יהיה חלק מהן! (זוהי עמדת הרמב"ן בהשגותיו על הכלל הי"ב לספר המצוות של הרמב"ם.)
התשובה לכך היא שעל אף שבאמצעות אכילת קודשי הקודשים מתכפרים בעלי הקרבן, עדין קיימת חובה שדווקא הכהנים יאכלו את הקרבן ולא מישהו אחר, בשל גדולתו וחשיבותו של הקרבן, ולענין הזה מכוונת המצווה, ולא לענין הכפרה.
כראיה לכך שחובת הכהן לאכול את בשר הקרבן הינה מנותקת מענין כפרת הבעלים נביא את השאלה הבאה: האם הכהנים מחוייבים לאכול את הקרבנות הקרויים קודשים קלים, שבהם האכילה אינה תנאי לכפרה, או שהאכילה במקרים כאלו היא רשות? מצד אחד לא מצאנו בתורה ציווי המורה על אכילתם, ומצד שני אין סיבה הגיונית שדינם יהיה שונה משיירי המנחה.
והנה, הרמב"ם במשנה תורה קבע כי אכילת הקודשים הקלים גם היא חובה, והיא נכללת ביחד עם מצות אכילת קודשי הקודשים. מכאן אנו למדים כי חובת אכילת בשר הקרבנות על ידי הכהנים, בין אם מדובר באכילת קודשי קודשים ובין אם מדובר בקדשים קלים, אינה נובעת מכך שהבעלים מתכפרים באכילה, אלא בשל חשיבות הקרבן לה', שראוי שיאכל על ידי משרתיו הכהנים, שכן "כבוד הוא לקרבן שיאכלוהו משרתי ה' בעצמם ולא שיתנוהו לפחותים לאוכלו".
שבת שלום,
גיל נדל
