בפרשתנו אנו קוראים את הציווי אודות אש התמיד: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ציווי זה נמנה כמצות עשה על ידי רוב מוני המצוות, וכך, למשל, כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה כ"ט): "שציוונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד". הדבר בואר יותר במשנה תורה (תמידין ומוספין, ב, א): "מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח... אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט".
אלא שנשאלת השאלה מדוע הבערת האש נמנית כמצוה, והלא מדובר בהכשר מצוה בלבד, לצורך הקרבת הקרבנות, וכלל הוא – שאין למנות כמצות עצמאיות את ההקדמות לעשיית המצוה (הכלל העשירי בספר המצוות)? קושיה זאת הקשה בעל ספר החינוך (מצוה קל"ב), והשיב - "כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח למצוה זאת". דהיינו, שמצות אש התמיד לא נועדה לשם כך שתהיה אש מזומנת לקרבנות, אלא לתכלית עצמאית.
ומהי אותה תכלית? כתב על כך ר' דוד הכוכבי בספר הבתים: "לגדולת המזבח ומעלתו כדרך בתי המלכים" – דהיינו כבוד המזבח, ודברים אלו עולים בקנה אחד עם מיקום המצוה בספר המצוות, בסמוך לציוויים על הקטרת הקטורת והדלקת הנרות, שאינם חלק ממעשה הקרבנות אלא ציוויים עצמאיים, המכוונים גם לכבודו של בית המקדש.
ואולם אין בכך די. בצד הטעם שהובא לעיל, הביא ר' דוד הכוכבי עוד מספר טעמים שאחד מהם מכוון לדברים שהבאנו מהרמב"ם לעיל, בעקבות דברי הגמרא במסכת יומא, לפיהם – אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט. אש התמיד במקדש סימלה את החיבור בין מעשי האדם לבין פעולת ה', שהינו חיוני כל כך למעשה הקרבנות: האש אמנם יורדת מן השמים, אולם האדם נדרש לעשות פעולות מצידו.
