טומאת המצורע, שנדונה בפרש השבוע שעבר, נפתרת בפרשתנו: "זאת תהיה תורה המצורע ביום טהרתו", ובהמשך סוקרת הפרשה את אופן טהרת המצורע ואת קרבנו.
כדרך שכתבנו בפרשת שמיני על ענייני הטומאות השונות בשיטת הרמב"ם, שכולן – דבר רשות הן, אם רצה – יטמא ואם לא רצה – לא יטמא, כך גם בפרשתנו, תהליך טהרת המצורע הינה דבר רשות, אם רצה המצורע – יטהר מטומאתו, ואם לא רצה לא יטהר (השווה למצות טבילה (עשה קט) "ואין הכוונה... שכל טמא חייב לטבול בהכרח..., אלא... שכל הרוצה להיטהר מטומאתו לא יתכן דבר זה אלא בטבילה במים ואז יטהר"). כלומר, התורה מציינת מה יעשה המצורע אם רצונו להיטהר (ראה מצות עשה ק"י – טהרת המצורע, קי"א – תגלחת המצורע).
אף על פי שכל ענין טהרת המצורע הינה דבר רשות, בכל זאת הותירה התורה ענין אחד הנוגע למצורע כדבר חובה, שאותו חייב המצורע לבצע באופן אקטיבי. כוונתנו לחובה לעשות היכר למצורע כדי שיפרשו ממנו: "מצות עשה להיות המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאבל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברין עליו שהוא טמא (הלכות טומאת צרעת, י, ו) (עשה קי"ב). חלק מאותן חובות חל רק על מצורע (כסוי הראש, פרימת בגדים, עוטה על שפם), וחלק חל על כל הטמאים "ולא המצורעין בלבד אלא כל המטמאין את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין כדי שיפרשן מהן... הטמא מודיע שהוא טמא".
הרמב"ם מונה מצוות נוספת הקשורה להרחקת הטמאים מן המחנה: "מצוות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש" (מצות עשה ל"א, הלכות ביאת המקדש ג, א), ובהמשך מסביר הרמב"ם שמידת ההרחקה (מן המקדש או אף מירושלים עצמה) תלויה במידת הטומאה "כל שטומאתו חמורה – חמור שילוחו משילוח חברו". אלא שבעוד שמצות הרחקת הטמאים חלה על הציבור בכללותו, הרי שהמצווה של פרשתנו הינה חובה אקטיבית החלה על האדם הטמא עצמו, ללמדנו כמה גדול הפער בין ענין ההטהרות שהוא רשות, לבין האזהרה על הטומאה שהיא חובה.
מה טעמה של חובות האזהרה וההרחקה? קיים הסבר כללי המתייחס לכל הטמאים, והוא מניעת היטמאותם של אלו שאינן מעוניינים בכך, כאילו אומרת התורה לטמא: הינך רשאי להישאר טמא כל חייך, אולם אינך רשאי לגרום לאחרים להיות טמאים אם אין רצונם בכך. לפי הסבר זה לחובת האזהרה לא נלווה אלמנט שלילי. הסבר שני הינו ספציפי למצורע, והוא שהמצורע יורחק מהמחנה וינקוט במעשים מסוימים כדי שיבין את חומרת מעשיו, ויפשפש בהם: "הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו בין אדם לחברו, לפיכך מחוץ למחנה אהלו" (ערכין טז, ב).
