לאחר הקמת המשכן ומילוי כבוד ה' את המשכן ("ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן") קורא ה' למשה ומצווה אותו על ענייני הקרבנות: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'".
בכך נסגר מעגל – קרוב מאד בזמן - שנפתח במעמד הר סיני. שהרי כבר אז קראנו על מפגש ה' עם משה שהתבצע במעמד מרשים ונשגב ביותר "והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל-ההר מאוד... וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה", והנה גם עתה אנו קוראים על מפגש בין ה' למשה שנעשה במעמד מרשים לאחר ירידת הענן על המשכן.
ובכל זאת, מדובר בסגירת מעגל כאובה. ממעמד מרשים שבו עם ישראל אמור לעבוד את ה' על סיני, נותר מפגש דיסקרטי בין ה' לבין משה שבו עוסקים ב...קרבנות. אמנם, פרשתנו מציגה דיון שיטתי ומסודר בקרבנות השונים על פרטיהם – עולה, חטאת, שלמים ואשם, אשר משלה אותנו לחשוב שמדובר בתוכנית אידיאלית וראשונית, כאילו שכך היו הדברים מעולם, אך לאמיתו של דבר - לא כך היה.
אכן, היו קרבנות שכבר הוקרבו בעבר – עולות ושלמים: הבל הביא מבכורות צאנו, נח העלה עולות לאחר צאתו מהתיבה, יעקב זבח זבחים לה', נערי בני ישראל הקריבו עולות ושלמים לה' בעת כריתת הברית עם ה' בהר סיני, ובכלל, הציווי הכללי לעם ישראל בענין זה היה: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך" (שמות כ, כ). אין פלא, שכאשר מצווה ה' על הקמת בית מיוחד לו (מעבר למזבחות המקומיים) הוא מצווה שיועלה בו קרבן אחד מרכזי – עולת תמיד. אבל, וזו הנקודה העיקרית שנבקש להדגיש, לא היה בציווי המקורי על המשכן קרבן אחר מעבר לעולה: לא היה בו קרבן חטאת, ולא היה בו קרבן אשם, ובכלל, לא היה בו מושג של קרבן ככפרה על חטא. למען הדיוק קרבן חטאת מסוים היה בו – אבל כזה שבא לכפרה על המזבח ולא לכפרה על אדם.
עיקרו של קרבן החטאת והאשם הוא הכפרה והסליחה: "וכיפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו". באמצעות הקרבת הקרבן מכפר הכהן על החטא פני ה', ונסלח לאדם. לכפרה וסליחה אלו לא ניתנה תשומת לב מרכזית לפני חטא העגל (כמו גם לרעיון החזרה בתשובה, שחודש זמן רב לאחר מכן). בראשית הדברים, הנחת המוצא היתה שהחוטא ייענש על מעשהו: כדבר הזה ראינו אצל אדם הראשון, קין, אנשי סדום, פרעה, ועוד. הציפיה המקורית מעם ישראל היתה, כמובן, לעבוד את ה' ולשמור את חוקיו באופן המקסימלי, אשר גם סטיה לכיוון חטא כזה או אחר תהיה זניחה, וממילא העונש שיושת עליה יהיה שולי. אמנם מושג הכפרה היה מוכר, שהרי קראנו על חטאת הכפורים המכפרת על המזבח ועל מחצית השקל המכפרת על נפשות בני ישראל, אך ברור שמושג הכפרה תפס מקום שולי בחזון חייו הרוחניים של עם ישראל. העיקר היה שמיעה בקול ה' והליכה בדרכיו.
לכך גם התכוון ירמיהו הנביא בדבריו המוכרים: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם, למען ייטב לכם" (ז, כב-כג; והדברים מתכתבים יפה גם מתן הדינים במרה, וגם עם האמור בספר שמות, ערב מעמד הר סיני - "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש").
חטא העגל טרף את הקלפים והציג קטסטרופת חטא קולוסאלית, אשר המנגנון המקורי לא יכל לתת לה מענה זולת השמדת העם (כפי שאמר ה' למשה – "וייחר אפי בהם ואכלם"). בדיוק ברגע הזה יצר משה רבנו את הפריצה הגדולה בענין הכפרה והסליחה, וביקש מה' לכפר לעם על החטא: "ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה', אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל ה' ויאמר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב, ועתה אם תישא חטאתם...", ובהמשך: "וסלחת לעווננו ונחלתנו".
צעד נועז זה של משה רבנו יצר מהלך חדש שבו הפכו הקרבנות למרכזיים ביותר בחייו של האדם מישראל, ובאמצעותם ניתנה לאדם הדרך לכפר על חטאיו. ואולם, המשנה הסדורה שמציג ספר ויקרא בענין הקרבנות אסור לה שתטעה. לא היה זה המצב האידיאלי. לא זו היתה התכנית המקורית שייעד ה' לעם ישראל, ואפשר שלעתיד לבוא יקבלו הקרבנות גוון אחר.
שבת שלום, גיל נדל
