על פי האמור בתחילת פרשתנו, ענייני הקרבנות נאמרו למשה באוהל מועד במסגרת תקופת חנוכת המשכן, שאירעה כמובן לאחר מתן תורה בהר סיני: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר... אדם כי יקריב מכם קרבן לה'...". לעומת זאת, בהמשך הספר מסופר שענייני הקרבנות נאמרו למשה בהר סיני: "זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים, אשר צוה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (ז, לז-לח).
באוהל מועד או בהר סיני?
לא היינו מתעכבים על השאלה הזאת אלמלא מטען חומר הנפץ הכבד שהיא טומנת בחובה, שהרי הקביעה הברורה שהקרבנות ניתנו למשה באוהל מועד ולא בהר עומדת לא רק בסתירה לאמור בהמשך הספר, אלא גם לעמדה המקובלת שכל המצוות נאמרו למשה בהר סיני עם קבלתו את התורה (למשל - דרש ר' שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני (בבלי, מכות כג, ב(.
במבט ראשוני, ניתן ליישב את הסתירה באחד משני אופנים: האחד - להסביר שהמדובר באירוע כפול ושהציווי ניתן פעמיים, הן באוהל מועד והן בהר סיני; השני - לייצר זהות בין המושג אוהל מועד והר סיני ולומר שהציווי ניתן פעם אחת במקום אחד.
הבבלי (זבחים קטו, ב) הלך בדרך הראשונה בהידרשו לסתירה זאת שבין אוהל מועד והר סיני, והביא שתי סברות המיישבות את הסתירה: רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ר' עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב". דהיינו, שני ציוויים (או שלושה) בשני מקומות שונים (או שלושה). מפרשים נוספים הלכו בדרך זאת (ראו למשל את פירושו הראשון של הרמב"ן).
רד"צ הופמן קיבל גם הוא את ההנחה שמדובר באירוע כפול, אלא שלדעתו בשני המועדים השונים לא ניתנו ציוויים, אלא שבמועד הראשון – הר סיני – ניתן הציווי, ואילו באוהל מועד נכנס הציווי לתוקפו (לאחר ההתגלות באוהל מועד).
בשונה מכל האמור לעיל מציע הרמב"ן הסבר שני – "על דרך הפשט". על פי הסבר זה הביטוי "בהר סיני" אינו מכוון דווקא למיקום הגיאוגרפי המדוייק של הר סיני ואין מדובר דווקא במעמד מתן תורה של הר סיני, אלא מדובר על מיקומים הנמצאים בקרבת הר סיני ושם הוקם אוהל מועד. הרמב"ן מביא ראיות לשיטתו, ולא נוכל מקוצר המקום להיכנס כעת לגופו של הענין, ואולם ברור שמדובר כאן בקביעה בעלת משמעות פרשנית גבוהה והשלכות כבדות משקל.
חידושו של הרמב"ן בא לידי ביטוי במתיחת הביטוי "הר סיני" ופרישתו על מימדי זמן ומקום רחבים יותר. למעשה, לפי דברי הרמב"ן הללו, מתן התורה לא היה אירוע נקודתי אלא אירוע תהליכי, שהתפרס על פני תקופה מסויימת ומקומות מסויימים.
בענייננו, מתח הרמב"ן את הביטוי הר סיני רק ביחס לענייני הקרבנות, לנוכח הסתירה שבין ציון המקומות השונים, ואולם, השאלה כמה רחוק ניתן למתוח את קו הגבול הינה שאלה חיונית ביותר, מן הטעם הפשוט שאנו עוד נקרא בספר דברים על מצוות שלא נמצא להן כל זכר מילולי בספרי התורה שקדמו לכך, ושניתנו, על דרך הפשט, בערבות מואב. האם במקרה זה יהיה צריך לקבל את סברתו של ר' עקיבא - כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, או שניתן יהיה לומר שמדובר במצוות שנתחדשו לגמרי בערבות מואב, דבר שיצריך התמודדות עם דבריו של ר שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.
