הביטוי "ריח ניחוח" שנאמר ביחס לקרבן, חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשתנו: למשל, בענין קרבן העולה - "והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עולה אשה ריח ניחוח לה'". ביטוי זה נזכר בתורה מוקדם בהרבה, עוד בתחילתו של ספר בראשית, כאשר התורה מספרת על נוח היוצא מן התיבה: "ויבן נוח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח, וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה...".
אלא שהשוואה זו מעידה על שוני עמוק בין שני האירועים: בעוד שאצל נוח מדובר במפגש דו כיווני (מצד אחד - נוח מעלה את העולות; מצד שני - ה' מריח את ריח הניחוח ואומר אל ליבו שלא יוסיף לקלל את האדמה), דהיינו, שהתורה מתארת מהי תגובתו של ה' לקרבן, הרי שקרבנות ספר ויקרא הינם חד כיווניים - האדם מקריב את הקרבן, והדבר נעשה לריח ניחוח לה' (=מהווה נחת רוח לה' לפי שרצונו נעשה (רש"י), או מתוך ציפיה שהקרבן יהיה מקובל לה'), אולם המקריב אינו יודע מהי תגובתו של ה'. וכך מוצא המקריב (יהיה זה האדם האינדבידואלי, או העם) שואל את עצמו: האם ה' קיבל את הקרבן או דחה אותו, והוא חי באי וודאות. אמנם קיימים מספר מאורעות חריגים שבהם תגובת ה' ניתנה באופן מיידי, כמו הקרבנות בתום שמונת ימי המילואים והקטורת של קורח ועדתו, שעליהם נעמוד במקומם, אלא שחריגים אלו מעצימים את תקפותו של הכלל – האדם מקריב את הקרבן, אך אינו יודע האם קרבנו מתקבל. מדוע? מדוע לא ניתן מענה מיידי?
הניגוד זועק לא רק מההשוואה בין קרבנות ספר ויקרא לקרבן נוח, אלא גם מהשוואתם לקרבן שקדם לזה של נוח – קרבנם קין והבל, שגם ביחס אליהם ניתן משוב מיידי מצידו ה'.
דבריו היפים של הרמב"ן בענין הקרבנות מקבלים בעקבות נקודת מבט זאת תפנית טרגית. האדם המקריב קרבן יכול לדמות את עצמו כאילו הוא מוקרב במקום הקרבן - "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" (רמב"ן על פרשתנו), אולם תהליך פסיכולוגי עמוק זה לא יביא אותו אל היעד, והוא לא ידע מהי תגובת ה': האם באמת הקרבן כיפר? האם ה' קיבל את הקרבן?
מדוע ארע כל זאת? מדוע משוב ה', שנזכר אצל קין, הבל ונוח, נעלם לו?
הקרבנות שאנו קוראים עליהם בספר ויקרא הינם קרבנות שנמסרו למשה באוהל מועד. ולא בכדי. כפי שכתבנו בעבר, אוהל מועד (והמשכן) של פרשות ויקהל ופקודי, שבמסגרתו ניתנו הקרבנות, הינו מוסד שעבר טרנספורמציה מתוכנית המקורית (זאת של פרשות תרומה ותצוה), ושהוקם לאחר משבר קיצוני שאיים לחסל את העם – חטא העגל. אוהל מועד זה מייצג גישה חדשה, המגשרת בין הרצון המתמיד להימצא בקשר עם ה' ובין החשש הכבד מייחוס סגוליות אלוהיות לחפצים, חיות ואנשים. גישה חדשה זו מתאפיינת בנוכחות נסתרת יותר של ה' בעולם, ושוב אין השכינה גלויה, ואינה שורה בתוך העם. משמעותה של אותה נוכחות נסתרת - שהתקשורת הדו כיוונית ביחסי אדם – הטשטשה והתערפלה, ושוב אין האדם מסוגל לראות באופן צלול וברור את דברו של ה' בעולם, על אף קיומו.
הדו כיווניות של קרבנות קין והבל כמו גם קרבן נוח, נותרה נחלת ההיסטוריה, ומשמשת כנקודת געגוע, וכיעד, שעל אף אי היכולת להשיגו, אנו שואפים להתקרב אליו ככל שאפשר. קרבנות ספר ויקרא ממחישים, גם אם באופן כואב, את מחירו של חטא העגל ואת אי שלמותו של המצב החדש. עידן של אי וודאות ואי בהירות.
