בפרשתנו אנו קוראים את הציוויים: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח". לכאורה, מדובר בשלשה צוויים שונים: למלוח את קרבן המנחה, שלא להקריב מנחה ללא מלח, להקריב מלח על הקרבן; אלא שבמנין המצוות של הרמב"ם וההולכים עימו, אין אנו מוצאים אלא שני ציווים: האחד – להקריב מלח עם כל קרבן (עשה ס"ב), והשני – שלא להקריב קרבן ללא מלח (לא תעשה צ"ט).
הבדל זה מעלה לפחות שתי שאלות: הראשונה, מדוע הציווי למלוח את קרבן המנחה נעלם ממנין המצוות? והשניה – מדוע יש צורך בצמד של מצות אשר מצוות על אותו הדבר, האחת מהצד החיובי (להקריב קרבן עם מלח), והשניה מהצד השלילי (שלא להקריב קרבן ללא מלח)?
באשר לשאלה הראשונה, קיים הבדל מהותי בין הוספת המלח לקרבן המנחה לבין הוספת המלח לשאר הקרבנות. בשאר הקרבנות, חובת הוספת המלח אינה חלק מהקרבן עצמו אלא מהווה חיוב נוסף וחיצוני (למשל, בצד מצות הקרבת קרבן עולה, קיימת המצוה להוסיף לקרבן מלח) ואילו בקרבן המנחה – הוספת המלח הינה חלק ממעשה הקרבן. לכן נפסק בהלכות איסורי מזבח (ב, יב) שקרבן שהוקרב ללא מלח אינו נפסל בעוד שמנחה שהוקרבה ללא מלח – נפסלת. אכן, אחד מהטעמים שניתנו להוספת המלח לקרבן היא מתן כבוד לה', שכן קרבן תפל הוא דרך בזיון (ראו אבן עזרא על פסוקנו), ובהתאם לכך ניתן להבחין בין קרבן מן החי, שכשלעצמו הוא קרבן עשיר, ועל כן גם בהעדר המלח עדין יש עצמיות לקרבן והוא לא יפסל, לבין קרבן מנחה, שהוא קרבן דל ביותר, ועל מנת לבסס ולהעצים אותו יש להוסיף לו מלח, ובהעדר המלח הקרבן אינו קרבן.
כפי שכבר הסברנו בעבר, הדגש במצוות עשה הינו על לקיחת האדם צעד אחד קדימה באמצעות מעשה נכון המקנה דעה נכונה או מידה ראויה (מורה נבוכים כ, כז), וכך הוא גם בענייננו – הוספת מלח כמתן כבוד לה'. אלא שלצד ההליכה קדימה קיים מימד נוסף והוא ההתרחקות מהמעשה הלא נכון, דהיינו ששמירת האיסור מרחיקה אותנו מהמעשה הלא נכון ושומרת עלינו שלא נתדרדר אחורה. מימד זה מבוטא על ידי מצוות הלא תעשה, ועל כן יש מקום לכפילות ולצמדי מצוות, עשה ולא תעשה, המבטאים שני מימדים שונים. בעניינו, המעשה הלא נכון היה הקרבת קרבנות לע"ז, שבהם לא הין נותנים מלח (מורה נבוכים ג, מו) וממעשה כזה נצטווינו להתרחק. בהיבט זה אין שוני בין קרבן מנחה לכל קרבן אחר ובשניהם איסור מתן המלח משרת אותה המטרה, ועל כן ההתייחסות במצוות לא תעשה צ"ט הינה אחידה לכל הקרבנות לרבות מנחות : "והמקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה – לוקה" (ובכך יושבה קושיית הגרי"ז בחידושיו, מנחות כא, א).
