כשקוראים את סיפור קניית מערת הַמַּכְפֵּלָה, קשה שלא לִתְמוֹהַּ. לאברהם הובטחה הארץ כולה: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". והנה, כשמתה שרה, אברהם אינו יכול לקבור בה את אשתו בלי לבקש רשות. הוא עומד לפני בְּנֵי חֵת כְּ"גֵר וְתוֹשָׁב", מִשְׁתַּחֲוֶה לְעַם הָאָרֶץ ומשלם ארבע מאות שֶׁקֶל כסף על שדה ומערה. אם הארץ שלו, מדוע עליו לקנות חלק ממנה? ומדוע עליו לעבור משא ומתן שנראה מַשְׁפִּיל דווקא בִּשְׁעַת אֶבְלוֹ?
אפשר להציע שהתשובה אינה טמונה בחולשת ההבטחה, אלא באהבתו של אברהם לשרה ובאופיו כאיש של חֶסֶד. הפרשה נפתחת בפסוק "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". זו הפעם היחידה בתורה שבה מסופר שאברהם בּוֹכֶה. האיש שהלך אל הָעֲקֵדָה בלי מילה, בוכה על שרה. מה שבא אחר כך אינו עִסְקַת נַדְלָ"ן, אלא הֶמְשֵׁכוֹ של הַבֶּכִי בדרך אחרת.
כל חייה של שרה לצד אברהם, כסף עבר מיד ליד בִּגְלָלָהּ, ואברהם היה הַמְּקַבֵּל. במצרים נאמר: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". בִּגְרָר קיבל מֵאֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר ואלף כסף, "כְּסוּת עֵינַיִם" לשרה. רק בְּמוֹתָהּ הכסף זורם בגללה בכיוון ההפוך. האיש שֶׁהִתְעַשֵּׁר בַּעֲבוּרָהּ מוציא כעת את כספו בַּעֲבוּרָהּ.
אברהם הוא איש החסד של ספר בראשית. אָהֳלוֹ פתוח לְעוֹבְרֵי אוֹרַח, והוא רץ לקראת אורחים זרים ביום חם. אבל החסד שהוא עושה עכשיו שונה מכולם: זהו חסד עם המתים, "חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת", שאין המקבל יכול להשיב עליו. וחסד כזה אברהם אינו מוכן להעביר לאחרים. כבר למלך סְדוֹם אמר: "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אילו קיבל את המערה בחינם, היו מספרים בְּשַׁעַר הָעִיר שֶׁעֶפְרוֹן הַחִתִּי קבר את שרה. ולכן הכתוב מקפיד: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכָּסֶף". הוא, ולא עבדו, שׁוֹקֵל את הכסף בעצמו.
מכאן צעד נועז יותר. גם הבטחת הארץ היא מתנה: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". אבל הארץ מיועדת לַזֶּרַע, ושרה שייכת לדור שהולך. אילו נִקְבְּרָה על סמך ההבטחה, הייתה נקברת כמעט על חשבון יְרוּשַּׁת בָּנֶיהָ. אברהם רוצה עבורה לא חלק ממתנה שניתנה לאחרים, אלא מעשה אהבה של בעלה. וכך נוצר פרדוקס יפה: המקום היחיד בארץ שלא הגיע לָאָבוֹת כמתנה, אלא נקנה מתוך אהבה, הוא המקום שבו האבות עצמם יִיקָּבְרוּ.
ויש בכך צדק פנימי. "לֶךְ לְךָ" נאמר לאברהם, אבל שרה הלכה איתו בלי ששמעה את הקול, ושילמה על כך בִּנְדוּדִים, בָּרָעָב ובעשרות שנות עֲקָרוּת. כאן, לראשונה, התנועה מִתְהַפֶּכֶת: לא היא הולכת אחריו, אלא הוא משלם לְמַעֲנָהּ. "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ": הָאֵבֶל הופך לפעולה. משום כך הוא גם אינו מִתְמַקֵּחַ. עפרון אומר בְּבִיטּוּל מְעוּשֶּׂה "בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא", ואברהם אינו מוריד שֶׁקֶל. על מקום מְנוּחָתָהּ של שרה אין מִתְמַקְּחִים.
ומכאן לשאלה שממנה התחלנו. המשא ומתן נראה מַשְׁפִּיל רק אם מניחים שאברהם נֶאֱלַץ לשלם. אבל הוא כמעט נֶאֱבָק על הזכות לשלם. בני חת מציעים "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ", והוא מסרב. עפרון מכריז "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ", והוא מסרב שוב. מי שמתעקש פעמיים לשלם אינו מוּשְׁפָּל. הוא אוֹהֵב. וגם הסתירה להבטחה מִתְפּוֹגֶגֶת: אברהם לא קנה את המערה מפני שההבטחה לא הִסְפִּיקָה לו, אלא מפני שאת החסד האחרון לאשתו רצה לעשות בעצמו.
