פרשתנו קובעת את דין התמורה: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש. לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה - והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (כז, ט-י).
משמעות הדברים היא שבהמה שהקדישוה למזבח – אסור להמיר אותה בבהמה אחרת, אלא אותה בהמה תקרב בעצמה. אם בכל זאת ביצעו את ההמרה (באמירה בנוסח מסוים, למשל: הרי בבהמה זאת תמורת חטאת שיש לי בתוך הבית) הרי שגם הבהמה המקורית וגם בהמת התמורה – שתיהן קודש. בהמת התמורה מקבלת אותו סטטוס של הבהמה המקורית, דהיינו שאם הבהמה המקורית היתה עולה, בהמת התמורה גם היא דינה כשל עולה, וכיו"ב (משנה תורה, תמורה ג, א ואילך).
הרמב"ם מנה בענין זה שתי מצוות: האחת – מצות לא תעשה שלא ימיר (קו), והשניה – מצות עשה – שתהיה התמורה קודש(פז). כפי שכבר הסברנו בעבר (פרשת שמיני, פרשת מצורע), הרמב"ם מונה במסגרת תרי"ג מצוות שהן סטטוס הלכתי, ולא רק מצוות שמטילות חובה אקטיבית כלשהי (למשל דיני טומאה וטהרה). בענייננו, החיוב שתהיה התמורה קודש משלב בתוכו את שני המרכיבים: גם קביעת הסטטוס ההלכתי של התמורה (דהיינו, החלת קדושה על בהמת התמורה), וגם יצירת חובה אקטיבית – מה לעשות בפועל עם התמורה (למשל, שתמורת העולה תקרב כעולה, תמורת החטאת תמות, תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום, ועוד). (ראה בענין שני המרכיבים גם בספר החינוך מצוה שנ"א).
מדוע קבעה התורה את דין התמורה? בסוף הלכות תמורה מסביר הרמב"ם שמדובר בחשש שבו אדם הקדיש בהמה ורוצה לחזור בו, ומכיוון שלא ניתן לפדות את הקודשים בכסף, יבקש להמיר את הקדושה לבהמה פחותה יותר, על כן נקבע דין התמורה שהוא כעין קנס (תמורה ה, יג), או כסייג (מו"נ ג, מ"ו).
הנה דברי הרמב"ם במשנה תורה בענין זה:
"אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם: הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.
… ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע--שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו, ולחוס על ממונו…
וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו; וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
וכל אלו הדברים כדי לכוף יצרו, ולתקן דעותיו. ורוב דיני תורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים".
