נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורה

בהר – עבודה לשם חיים

התורה אוסרת על מתן הלוואה בריבית ליהודי ואוסרת גם על קבלת הלוואה בריבית, וכך נאמר בפרשתנו: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקתו בו... אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך". התורה…

התורה אוסרת על מתן הלוואה בריבית ליהודי ואוסרת גם על קבלת הלוואה בריבית, וכך נאמר בפרשתנו: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקתו בו... אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך". התורה מסיימת את הפיסקה בענין הריבית באמירה: "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים... להיות לכם לא-להים", ועל כך דרשו חז"ל: כל המקבל עליו עול ריבית -מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית -פורק ממנו עול שמים".

והשאלה מתבקשת - מדוע דווקא איסור ריבית הוא זה אשר מסמל את עול מלכות שמים? מה המיוחד בה בריבית?

הרבי מלובביץ נתן הסבר נהדר על ההבדל המהותי שבין ריבית על הלוואה ובין קבלת רווחים מעסק. ריבית הינה תגמול על פעולה חד פעמית של מתן ההלוואה, באופן שהמלווה אינו עושה דבר לאחר מתו ההלוואה. הכסף עובד בשביל המלווה, והמלווה לא עושה דבר עבורו. זהו אב הטיפוס המובהק ביותר למושג ההכנסה פסיבית. קבלת רווחים בעיסקה הינה ענין שונה - מדובר על תמורה עבור פעילות ומעורבות מתמשכת מצד המשקיע או העוסק. אין כאן אירוע חד פעמי אלא ליווי ומעורבות.

הקב"ה ברא את העולם, מסביר הרבי מלובביץ, באופן שכל ברכה, שפע והצלחה יגיעו לאדם לאחר עמל ויגיעה. אין ארוחות חינם ואין מתנות חינם. ההישגים מגיעים מתוך מאמץ, והמאמץ הוא אשר יוצר את חדוות ההישג, ואנו מעריכים את ההישג שהגענו אליו רק אם אנו מודעים למאמץ שהושקע במהלך הדרך. אם קבלנו דבר בקלות, שלא תוך כדי יגיעה ועמל - גם נעריך אותו פחות.

על בסיס הבנה זאת, ברור מדוע הריבית משקפת את ההיפך הגמור מיגיעה, עמל ומאמץ. היא מגלמת את התובנה שניתן להרוויח ללא מאמץ ועבודה קשה, ללא בניית העולם ופיתוחו - דבר אשר מנוגד לתפיסת העולם היהודית. לכן, כל המקבל עליו עול ריבית - מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית -פורק ממנו עול שמים".

המענין הוא שההבנה הזאת היתה גם נחלתה של העליה השניה לארץ ישראל בתחילת המאה הקודמת, שהיתה עליה חילונית ובלתי דתית בעליל. אנשי העליה השניה מאסו בקיום היהודי בגלות, בעיסקי האוויר, בעיסוק המשמעותי של היהודים בין היתר כמלווים בריבית לגויים, ובהעדר היגיעה, המאמץ והעבודה. היה זה אהרון דוד גורדון שסבר שהפריזיטיות הגלותית וחוסר העבודה היצרנית הם-הם בעיית העם יהודי, ולכן השיקום לדעתו היה צריך להיות באמצעות עבודה, עבודה של חיים.

וכך כותב גורדון: "ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה".

יהי רצון שנזכה לחיות חיים של עמל, יגיעה, ובעקבותם - ברכה, שפע והצלחה.