בפרשתנו נאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ".
הביטוי "והארץ לא תימכר לצמיתות" דורש הסבר: האם מדובר בתיאור מצב, דהיינו שהתורה מציינת כי בלתי אפשרי למכור את הארץ לצמיתות, או שמדובר באיסור, כלומר שאסור למכור את הארץ לצמיתות.
הרמב"ן בפירושו לתורה מקבל את האפשרות הראשונה, ומקשר זאת להמשך הפסוקים "גאולה תתנו לארץ" – "הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם; כי לי כל הארץ – ואיני רוצה שתימכר לצמיתות כשאר הממכרים". וכך גם כתב בהשגותיו לספר המצוות: "צווה 'ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ', לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם". באופן זה מגן הרמב"ן של שיטתו של בעל הלכות גדולות, שלא מנה מצות לא תעשה של איסור מכירת הארץ לצמיתות.
לעומת זאת, סובר הרמב"ם, בספר המצוות, שהביטוי "והארץ לא תימכר לצמיתות" הינו ציווי האוסר על מכירת האדמה לצמיתות, ובהתאם לכך מנה כמצות לא תעשה (רכ"ז) את האזהרה "שהוזהרנו מלמכור אדמותינו בארץ כנען לצמיתות".
במשנה תורה שילב הרמב"ם בין שני ההיבטים -היות הקרקע בלתי ניתנת למכירה לצמיתות ואיסור מכירתה לצמיתות, ופסק כך (שמיטה ויובל, תחילת פרק יא): "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים - אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ לא תימכר לצמיתות". ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל".
בצד שני ההיבטים הנ"ל קיימים שני כיווני הסבר שונים לאי מכירת הארץ לצמיתות. האחד – כפי שהסביר הרמב"ן – הודעה על כך שהארץ אינה של האדם אלא של ה' ולכן אין היא נמכרת לצמיתות. כיוון זה נותן את הדגש על הביטוי "כי לי הארץ". כך גם סבור בעל ספר החינוך (עשה שכ"ו) שכתב בטעם היובל - "שרצה ה' להודיע לעמו כי הכל שלו". הסבר שני נותן את הדגש על חזרת הקרקע לבעל הנחלה המקורי, וכפי שהסביר הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לט), שהענין נובע מ – "דאגה לתקינות הפרנסה בתמידות, בכך שתהא הארץ כולה (נחלות) בלתי ניתנות להעברה, שלא תיתכן לגביהן מכירה מוחלטת.. כך שהקרן של רכושו של אדם שמורה לו וליורשיו, וְ(הקונה) יאסוף את יבולה ולא יותר".
