בפרשתנו עושה התורה שימוש נרחב בתאריך "ממחרת השבת", ולתאריך זה קיימת חשיבות רבה: "והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן.ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים... ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה... וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימֹת תהיינה.עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם....".
על פי המסורת של התורה שבעל פה, ממחרת השבת הוא ממחרת יום טוב הראשון של פסח (דהיינו, ט"ז בניסן). מסורת זו נתקלה בהתנגדות חריפה ביותר של הבייתוסים, אשר פירשו את התאריך 'ממחרת השבת' כמחרת שבת בראשית אשר חלה בתוך בחג הפסח. לכאורה, עמדת הבייתוסים מעוגנת היטב בפשוטו של מקרא, ואילו מסורת התורה שבע"פ ניצבת בפני קושי רב, שכן לא מצאנו בשום במקום שבמקרא שיום טוב קרוי "שבת" (אלא לכל היותר – שבתון), מה עוד שבהמשך הפסוקים - "עד ממחרת השבת השביעית" – מקבלת המילה שבת פירושה שונה:עד ממחרת השבוע השביעי, ומהלך פרשני זה קשה ביותר.
במהלך הדורות, וביתר שאת בימינו אנו, נעשו ניסיונות משמעותיים לגשר על הפער שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה בענין זה, ואנו נביא את העיקריים שבהם:
כיוון פרשני אחד מבקש להסביר כי אין חובה, לפי פשוטו של מקרא, לפרש את הביטוי "ממחרת השבת" כממחרת שבת בראשית: אברהם רון (מגדים טז, 37) מסביר שהביטוי "שבת" פירושו "שביתה", והשביתה המדוברת היא שביתה מן החמץ. אילו היה מדובר בשבת בראשית, כי אז היתה התורה נוקטת בביטוי "יום השבת" שהיא הביטוי הרווח בתורה לציון שבת בראשית. היום שבו שובתים מן החמץ הוא ט"ו בניסן (יו"ט ראשון של פסח), וממחרתו הוא ט"ז בניסן. איתמר כסלו (שם, עמ' 43) מסכים גם הוא כי מדובר בשביתה, ואולם אין מדובר בשביתה מן החמץ, אלא בשביתה של המן. "התאריך שבו פסקה ירידת המן הוא ט"ו בניסן, והביטוח ממחרת השבת פירושו – ממחרת היום שבו יפסוק המן לחלוטין". פרופ' יהודה אליצור (מגדים לח, 33) עמד על כך שהמילה שבת (sabattu) באכדית – פירושה יום מילוי הירח (דהיינו יום ט"ו), ולפיכך ממחרת השבת פירושו יום ט"ז. פרופ' אליצור גם מסביר שהתורה באופן מכוון השתמשה במילה שבת ולא במילה אחרת, שכן המילה שבת הינה מילת מפתח בפרקים כג-כה בספר ויקרא, במובנים שונים לאורך אותם פרקים (שנת שמיטה, שבוע, שבת בראשית, יום מילוי הירח) והתורה בכוונה בחרה בה כמייצגת פרושים שונים. כך או כך, הצד השווה בפירושים אלו הוא שהם מסבירים כי פירוש הביטוי "ממחרת שבת" הנאמר בפרשתנו אינו ממחרת שבת בראשית.
ואולם קיים כיוון פרשני מנוגד לחלוטין, המסכים כי מבחינת פשוטו של מקרא עמדת הבייתוסים נכונה.ראשונה וחדשנית בענין זה היא עמדת ריה"ל הספר הכוזרי: "ומה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע אינו אלא למשל - כאילו הוא אומר:אם תהיה ההתחלה - 'מהחל חרמש בקמה' - באחד בשבת, אז תגיעו לסוף ספירתכם באחד בשבת;ומזה נוכל להקיש כי אם תהיה ההתחלה בשני בשבת - נספור עד לשני בשבת.אולם זמן 'החל חרמש בקמה' בידנו ניתן:כל זמן שנמצאנו ראוי לכך נתחיל בו ונספור ממנו - ואכן זמן זה נקבע ביום שני בפסח, דבר שאין בו סתירה לתורה.". כלומר, התורה נתנה דוגמא אם שבת בראשית כדוגמא לאופן שבו סופרים את חמישים הימים, אולם מועד תחילת הספירה היא "מהחל חרמש בקמה". התורה שבעל פה קבעה כי יהיה זה יום ט"ז ניסן כי הוא היום הראשון שיכול לייצג את תחילת קציר שאינו מקרא קודש (שכן ט"ו בניסן משמש, על דרך האומדן במייצג את לחית הקציר בהיותו אמצע החודש). הרב אלחנן סמט הרחיב וביאר את שיטת ריה"ל, בספרו עיונים בפרשיית השבוע, סדרה ראשונה, חלק ב, בביאורו לפרשת אמור.
הרב מרדכי ברויאר (בספרו פרקי מועדות), ופרופ' דוד הנשקה (מגדים יד, 9) הסכימו גם הם שעמדתו של ספר ויקרא (פרשתנו) הינה כעמדת הבייתוסים. אלא שלדעתם עמדתה של פרשיית המועדות בספר דברים הינה מנוגדת לכך לחלוטין. דיונם מורכב וחורג ממסגרת רשימה קצרה זו, ולפיכך נפשט את הדברים באופן הבא: בספר דברים לא מוזכר כלל המועד "ממחרת השבת" אלא רק המועד "מהחל חרמש בקמה", אשר מיוצג על ידי יום ט"ו בניסן, והרי לנו סתירה בין האמור בספר ויקרא (ממחרת שבת בראשית), לבין האמור בספר דברים (ט"ו בניסן). התורה שבעל פה באה ופישרה בין שתי הדעות הנוגדות (ממחרת השבת, לפי ספר ויקרא, וט"ו בניסן – לפי ספר דברים), ופירשה את ממחרת השבת כמחרת יו"ט ראשון של פסח. בכך, מצד אחד, היא נענתה חלקית לדרישת ספר ויקרא, שיום הנפת העומר יהיה ממחרתו של שבת, שכן גם יו"ט ראשון של פסח הוא שבתון, ומצד שני נענתה, שוב – חלקית, לדרישת ספר דברים, שהמועד יהיה מהחל חרמש בקמה, דהיינו אמצע החודש, המייצג קלנדארית את תחילת הקציר.
בתווך, קיים פרושו החשוב של הרב יואל בן נון בענין זה, אך, אבוי, כבר הגענו כמעט לשולי הדף, ואת הדיון בפירוש זה נותיר למועד אחר.
