"בפרשתנו אנו מוצאים את הציווי "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם" (כב, לב).
הרוב המכריע של מוני המצוות מנה את מצות קידוש ה' כמצות עשה. כך למשל כתב הרמב"ם בתחילת פרק ה' של הלכות יסודי התורה: "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה", שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". בנוסף, מונה הרמב"ם מצות לא תעשה של איסור חילול ה': "האזהרה שהוזהרנו על חלול ה', והוא הפך קדוש השם שאנו מצווים בו... והוא אמרו יתעלה 'ולא תחללו את שם קדשי'". (ל"ת ס"ג).
הדיון המוכר על קידוש ה', נוגע לאותם סיטואציות שבהם בא הגוי וכופה על היהודי לעבור על המצוות. הרמב"ם פסק כי בנוגע לעבודה זרה, גילוי ערויות ושפיכות דמים – יהרג ואל יעבור. ואילו בנוגע לשאר המצוות – אם התכוון הגוי להנאת עצמו (כגון שאנסו לבנות לו בית בשבת) – יעבור ואל יהרג, ואם התכוון להעביר את היהודי על המצוות כי אז - אם מדובר בפרהסיה (בפני עשרה מישראל) יהרג ואל יעבור, ואם בצינעא – יעבור ואל יהרג (אלא גם כן מדובר בשעת השמד, שאז גם בצינעא יהרג ואל יעבור).
אלא שהרמב"ם מביא אספקטים נוסף של קידוש ה' וחילול ה'(ראו הלכות יסודי התורה ה'; וכן באגרת השמד). אדם אשר מבצע עבירה להכעיס ("לא לתענוג שימצא במעשה ההוא, אלא להיות קל בעיניו ונבזה") מחלל את ה'. כמו כן, גדול בתורה ומפורסם בחסידות שעושה מעשים שהבריות מרננות אחריו בגללם (הדוגמא שהרמב"ם מביא הוא גדול בתורה שקונה מוצר ואינו משלם מיד), או שמרבה בשחוק, או שאין דבורו בנחת עם הבריות ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא שהוא בעל קטטה וכעס, מחלל את ה'.
ומן הצד השני, אדם שפורש מעבירה או עושה מצוה לא מפני שום דבר שבעולם (כגון כבוד, פחד וכו'), אלא על מנת לקיים את ציווי ה' – מקדש את ה'. וכן החכם, שמדקדק על עצמו ודבורו בנחת עם הבריות, ומכבד את הבריות, ודעתו מעורבת עם הבריות, ונושא ונותן באמונה, ואינו מתרחק מהבריות – הרי זה מקדש את ה'.
