אינטימיות שאפשר לחיות איתה (לפרשת תרומה תשפ''ו)

במעמד הר סיני קרה משהו בלתי רגיל, באמת חד פעמי. תחשבו על זה. לא רק רגע של קבלת מצוות, אלא מפגש ישיר של עם ישראל עם נוכחות אלוקית. זה היה שיא רוחני שלא ניתן לתאר במילים, אבל לצד השיא הרוחני זה היה גם רגע כבד ועוצמתי מאוד. לא רק התרגשות עמוקה, אלא גם רעד ופחד. לא רק קרבה, אלא גם תחושת עומס שלא ניתן לעמוד בה. ואז קרה משהו אנושי מאוד.

העם מבין שהוא רוצה להרגיש קרוב לקדוש ברוך הוא, רוצה להמשיך בקשר, אבל הוא פשוט לא מסוגל למפגש הזה בצורה ישירה וחסרת גבולות. הם אומרים למשה, דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פנמות. כלומר, הם לא אומרים לא רוצים תורה או לא רוצים קשר. הם אומרים רוצים להרגיש את זה, אבל בצורה שנוכל לקבל. וכאן נמצאת המתנה האדירה שבורא עולם נותן לנו, המסר הגדול. הקדוש ברוך הוא ברגישות שאין לה גבול אינו אומר להם תתגברו או תתחזקו.

הוא לא מתעקש שכל אחד יעמוד בדרגה הגבוהה ביותר של הקדושה והתגלות. במקום זה הוא בוחר בתגובה הכנה שמבינה את טבע האדם. השם מבין את גבולות היכולת שלנו ומשנה את אופן הקשר. לא פחות קרוב אלא קרוב בדרך שנוכל לשת ולהכיל. ולכן מגיע המשכן. המשכן הוא לא רק בית להשם אלא מקום שמאפשר תרגום של ההתגלות האלוקית הגדולה לשפה של חיי היומיום. במקום חוויה עוצמתית שמגיעה כרוח שערה ומרתיעה וגם מפחידה, הוא נותן נוכחות שקטה, יציבה בתוך כלי ברור ומוגדר.

הקדושה שבתוך המשכן נהפכת לסמל של קשר יומיומי עם זמן, מקום וכלים שדרכם ניתן לחיות אותה כל הזמן בלי לאבד שליטה. ועכשיו בואו נתבונן בזה ונחשוב. כמה פעמים אנחנו חשים שמה שאנחנו מצפים מעבודת השם אמור להיות כמו הר סיני. זוהי שערה מלאת התלהבות, תחושת שיא שאי אפשר להחזיק לאורך זמן. ואז כשאין לנו את זה אנחנו חשים שהקשר אולי חסר. אבל האמת היא שהמשכן מלמד אותנו את ההפך. דווקא הקדושה הקבוהה והמתונה זו שנמצאת בתפילה יומיומית, בלימוד קבוע, במעשים טובים קטנים היא הקדושה האמיתית.

זה לא פחות קדושה, אלא קדושה יציבה, כזו שבתוכה יש אור תמידי. אז מה המסר של המשכן? הוא לא אומר שהקדוש ברוך הוא התרחק מאיתנו. להפך, אם אנחנו לא מסוגלים לעמוד בהתגלות עצומה, הוא מתקרב אלינו, לשפה שלנו, לכלים שאנחנו מבינים. זה לא ויטור. זה להעניק לנו קשר שאפשר לחיות ולשת אותו. שבת שלום. להתראות.