בפרשתנו אנו קוראים את הציוויים "...לא תגנובו, ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר... לא תעשוק את רעך ולא תגזול...". ריבוי המונחים - גניבה, כחש, שקר, ועושק – הוביל למניית מצוות שונות, ומכאן בא הצורך להסביר מה כולל כל ענין.
עמד על כך הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רמ"ז):
-
"שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר, והוזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו"...,
-
והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת באונס וחזקה בגלוי כמו שעושים שודדי הדרכים, והוזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל",
-
והעושק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו בין דרך אונס בין שלא דרך אונס, אלא בלך ושוב או ברמיה. הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשוק את רעך".
שלושת איסורים אלו מציינים את המעגל ראשון שהוא איסור שליחת יד בממון הזולת. בצידו של המעגל הראשון קיים מעגל שני והוא האיסור לכפור בממון הזולת שנמצא אצלנו, וזהו איסור הכחש המוזכר בפרשתנו ("לא תכחשו") - "כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו - הרי זה עובר בלא תעשה: שנאמר "לא תכחשו", זו אזהרה לכפירת ממון (משנה תורה, שבועות, א, ח).
קיים גם מעגל שלישי והוא איסור השבועה. מדובר במצב שבו אדם שולח יד בממון חבירו, ולא זו בלבד שהוא מכחיש שעשה זאת, אלא שהוא גם נשבע בבית דין על כך שלא שלח ידו בממון חבירו. במקרה כזה, בנוסף לכך שאותו אדם עבר על איסור שבועת שקר (המופיע בפסוק שלנו – ולא תשבעו בשמי לשקר), הוא עובר גם על איסור שבועת הפקדון, שגם הוא מצוין בפסוק שלנו – "ולא תשקרו איש בעמיתו": "ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו - הרי זה עובר בלאו אחר; ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו", זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון" (משנה תורה, שם). לדעת הרמב"ם, איסור זה נמנה כמצוה עצמאית (ל"ת רמ"ט).
מעגל רביעי, שבו נדון בהזדמנות אחרת, הוא מעגל התיקון והכפרה על ביצוע המעשים הנ"ל, הבא לידי ביטוי בהשבת הממון, תשלום קנס, והקרבת קרבן אשם.
