תעשה, תחכה, תתפלא (פרשת עקב תשפ''ו)

בפרשת השבוע שלנו, פרשת עקב, אנחנו קוראים מספר פסוקים שמתארים את ההבדל בין מצרים לבין ארץ ישראל. הפסוקים מציגים ניגוד ברור. מצרים היא ארץ שבה האדם משקה צדותיו באופן יזום וקבוע. ואילו ארץ ישראל תלויה בגשמי השמיים. מתוך ההבדל הזה התורה מוסיפה שזו ארץ שהקדוש ברוך הוא דורש אותה תמיד וששפע הגשם והיבול שבה קשור לחיי העם ולנאמנותו. משה רבנו אומר כאן לעם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ שהם עומדים לפגוש לא רק מקום חדש אלא גם צורת חיים שונה.

במצרים הייתה לאדם תחושה חזקה יותר שליטה. הוא זורע, עובד, משקה ומפעיל מנגנון חקלאי יציב יחסית. לעומת זאת, ארץ ישראל היא ארץ הרים מובכאות. ארץ שאינה נשאנת על נהר מרכזי אלא על גשם שיורד בעיתו. ממילא החיים בקלויים יותר במה שבא מלמעלה והאדם נדרש לחיות מתוך ציפייה וקשב. אבל מן ההבדל המעשי הזה עולה גם משמעות רחבה יותר. מצרים יכולה לסמל עולם שבו האדם סומך בעיקב על כוחו ותכנו. יש בזה ערך חשוב כי החיים דורשים אחריות ומעשה.

אך ארץ ישראל מוסיפה רובד נוסף. ההכרה בכך שלא הכל מגיע מבפנים. לפעמים הברכה האמיתית מגיעה דווקא ממה שמחוץ לנו, מאדם שפוגשים בדרך, מרעיון שמגיע ממקום בלתי צפוי, מהזדמנות שנפתחת בלי שתכננו אותה. האדם שחי רק בתוך עצמו, בתוך התוכניות שלו ובתוך מה שהוא כבר יודע, עלול נפספס בדיוק את הדברים הכי חשובים. יש בחיים רגעים של והשקית ברג לך, מצבים שבהם נדרשים מאמץ, יוזמה והתמדה. אבל יש גם רגעים שלמטר השמיים תשתה מים.

רגעים שבהם על האדם לפתוח את העיניים למה שמגיע אליו מבחוץ ולדעת לקבל אותו. החיים השלמים אינם בלויים רק משליטה ולא רק מהמתנה פסיבית, אלא מן השילוב שבין עשייה לבין פתיחות אמיתית לעולם שמסביב. לכן המעבר ממצרים לארץ ישראל הוא לא רק מעבר גאוגרפי, אלא גם מעבר תודעתי. מחיים המבוססים על שליטה, לחיים שיש בהם גם ענווה, קשב ונכונות לקבל את מה שמגיע מעבר לנו. שבת שלום. להתראות.