בתחילת פרק י' של הלכות מלכים, סוקר הרמב"ם את היקף קיום המצוות בתקופה שלפני מתן תורה: " על ששה דברים נצטוה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות הגזל ועל הדינים... הוסיף לנח אבר מן החי... . בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית....".
קביעתו זאת של הרמב"ם, שיצחק הפריש מעשר, תמוהה. מדוע בחר הרמב"ם לייחס דווקא ליצחק את הפרשת המעשר, חרף העובדה שאין פסוק ברור המורה על כך (ראו להלן), בשעה שלגבי האבות האחרים – אברהם ויעקב – המצב ברור יותר: באשר לאברהם, במפגש של מלכיצדק עם אברהם, אומר מלכיצדק "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל". על כך נאמר בפרקי דר' אליעזר (פרק כ"ז) "ר' יהושע בן קורחה אומר: אברהם התחיל ראשון לעשר בעולם". דעה זאת אומצה על ידי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם. ובאשר ליעקב, התורה מציינת מפורשות את התחייבותו של יעקב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", והסביר על כך במדרש תנחומא "יעקב הפריש מעשר ראשון".
מדוע, אם כן, בחר הרמב"ם לייחס דווקא ליצחק את הפרשת המעשר, בשעה שלגבי האבות האחרים – אברהם ויעקב – המצב ברור יותר?
אלא שהמצב לגבי האבות האחרים אינו כל כך פשוט. בכל הנוגע לאברהם, כלל לא ברור מי נתן למי את המעשר. קיימות דעות, במדרש ובמפרשי המקרא, הסבורות מלכיצדק הוא זה אשר נתן את המעשר. יתירה מזאת, מדרש תנחומא (ראה י"ד) סובר שאברהם בכלל הפריש תרומה גדולה ולא מעשר: "אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר: הרמותי יד אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמר: והרמותם ממנו תרומת ה'". זאת ועוד, אנו קוראים על כך שניתן מעשר מהכל, בעוד שלהלכה המעשר מופרש מהצומח. אי וודאות זו הביאה, ככל הנראה לכך שהרמב"ם נמנע מלקבוע שאברהם הפריש מעשר.
גם בנוגע ליעקב קיימת אי בהירות גדולה: ראשית – גם כאן מדובר על נתינת המעשר מהכל ("וכל אשר תתן לי") בעוד שלהלכה המעשר אינו מפורש מהכל. שנית – אם גם יעקב וגם יצחק נתנו מעשר, הרי שיש לתלות את הענין ביצחק, שעשה זאת ראשון, ולא ביעקב שהלך אחרי אביו.
מקורו של הרמב"ם, כפי שהצביעו על כך נושאי כליו (ראה למשל בכסף משנה על אתר), הוא בבראשית רבה (ס"ד). על הפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" כותב המדרש: "מלמד שהאמידו (=אמדו) אותה ועשתה במאה (=פי מאה) שהאמידו אותה. והלא אין הברכה מצויה על דבר שבמשקל מידה ומנין? מפני מה מדדו אותה – מפני המעשרות". לדעת המדרש, פרוש הביטוי "מאה שערים" הוא מאה פעמים, כלומר שיבול השדה היה פי מאה מהאומדן. ועל כך שואל המדרש מדוע אמדו את התפוקה של השדה, והלא "אין הברכה מצויה על דבר שבמשקל או במנין", ומשיב - שמדדו מפני המעשרות.
מעלתו של מקור זה - שהוא מתייחס לגידולי הצומח ("ויזרע יצחק בארץ ההיא"). חסרונו, לכאורה, הוא שהכתוב אינו מציין את מתן המעשר במפורש. ואולם אין בכך חסרון של ממש, שהרי הכתוב גם אינו מציין מפורשות שאברהם שהתפלל שחרית, יצחק – מנחה, ויעקב ערבית, ואף על פי כן הרמב"ם מזכיר עניינים אלו (ראה לעיל). הווה אומר: היצמדות לתמונה אחידה ועקבית העולה משילוב המקורות (התורה והמדרש) אך חסרת קישור ברור ללשון התורה, עדיפה על פני היצמדות ללשון ברורה, אך כזו שאינה מסתדרת עם תוכן המצוה.
