ריכוזיות או ביזור? (לפרשת יתרו תשפ''ו)

היום בפרשת יתרו מופיע פסוק שמזמין אותנו לחשוב לעומק על מהות עבודת השם בכל המקום אשר הזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך במבט ראשון זה נשמע מקיף ומובן מאליו שאלוהים נמצא בכל מקום ואפשר לזכות לברכתו בכל מקום בו מקיימים את עבודתו אבל האם באמת הכוונה היא שבכל אתר בעולם בכל תלכיש ניתן לעבוד את הקדוש ברוך הוא או שמדובר בהגלה מסוימת למקומות מקודשים ומיוחדים בשביל להבין את הפסוק הזה כדאי לחזור אחורה לתקופה של יציאת מצרים ונדודי עם ישראל במדבר.

זה לא דור מרוכז עם מקדש ברור וירושלים מרכזית. במקום זאת הם נאים ממקום למקום, כלים בתנאים משתנים ובסביבה שונה. במציאות הזו עולה שאלה חשובה. איך שומרים על עבודת השם בסביבה לא יציבה? האם עבודת השם צריכה מרחב ברור ומרכזי או שהיא יכולה להיות גמישה ולהתפרש לאזורים שונים? בין הפרשנים יש מחלוקת מעניינת בנושא הזה. הרמב"ם שחי במאה ה-12 בספרד ובמצרים רואה בפסוק הזה ביטוי להתאמה של התורה למציאות. מבחינתו, בכל המקום מאפשר לעבוד את השם גם בזמנים בהם אין מרכז קבוע.

כלומר, התורה מסוגלת להתאים את עצמה למציאות החיים המשתנה במיוחד בזמני מעבר ואי יציבות. לעומתו, רש"י, הפרשן הנודע שחי במאה ה-11 בצרפת, מבין שהפסוק מוגבל למצבים מאוד מסוימים. בכל המקום מתייחס רק למקומות מבחרים שבהם השכינה נוכחת במיוחד. גם אם בתקופות מסוימות מותר לעבוד את השם במקומות פרטיים במות, השאיפה הסופית היא תמיד ריכוז השכינה במקום אחד ברור ועוצמתי. זה לא רק עניין של פרקטיקה, אלא גם של זהות דתית.

נוכל להמחיש את זה במשל קצר. תארו לכם מדינה צעירה שמתלבטת איך לשמור על אחדות לאומית. חלק יאמרו אומרו שביזור סמכויות מתן יותר כוח לקהילות המקומיות. זה הפתרון. ככה האנשים ילגישו קרובים למוקדי הכוח שלהם. מצד שני יהיו אחרים שיזהרו שביזור כזה עלול לייצר קראים באחדות הלאומית. לשני הכיוונים יש יתרונות אבל ברור שהשאיפה הסופית היא לשמור על זהות מאוחדת עם כוח מרכזי שמאגד את כל חלקי המדינה. כך גם אצלנו.

בתקופות של מעבר אפשר לדבר על גמישות ועל ביזור עבודת הקודש. אבל תמיד יש יעד ברור. מרכז רוחני אחד שמכנס את עבודת הציבור, מגדיר את שפת הקדושה של העם ומחבר את כולנו סביבו. שבת שלום לכם. להתראות.