התורה מציינת את ענין הפריה ורביה לא רק בפרשת בראשית (א, כח: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה) אלא גם בפרשתנו, שתי פעמים: ט, א: "ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", וכן ט,ז: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה".
על כפילות הענין בתוך פרשתנו עמד רש"י, לפי פשוטו של מקרא, והסביר כי האזכור הראשון מתייחס לברכה, ואילו האזכור השני מתייחס לציווי.
ומה לגבי כפילות הענין בפרשתנו ובפרשת בראשית? הרמב"ם בספר המצוות ובעל ספר החינוך, בדונם במצוות פריה ורביה, הזכירו את הפסוק בתורה שהם נזכרת המצוה. ספר החינוך הפנה באופן מפורש לפסוק בספר בראשית, בעוד שהרמב"ם בספר המצוות ציין בסתם "פרו ורבו", באופן שיכול להתאים, תיאורטית, לכל המקורות.
עיון מדוקדק יום בדבריהם יוביל לשתי התבונניות שונות על מצוות פריה ורביה: ספר החינוך הסביר בטעם המצוה כי "משרשי מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב, שבשם ברוך הוא חפץ בישובו". הדגש הוא על ישוב העולם, והדברים הולמים את האווירה של היום השישי שבפרשת בראשית, של בריאת העולם ותחילת יישובו.
מנגד, פרו ורבו של פרשת נח נמצא באווירה הרבה פחות אידילית, של האדם לאחר החטא, והעולם לאחר המבול, בהכרה ריאלית של הצורך לשרוד ולהתקיים. ואכן, הציווי של פריה ורביה נאמר לאחר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", וכפי שציין החזקוני (וכן הרד"ק וספורנו) – אין אני רוצה שתהרגו ותתמעטו אלא פרו ורבו". אווירת ההשרדות והקיום נמצאת בדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה רי"ב) "הצווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתקיים לקיום המין", ואלמנט זה נמצא גם בהלכה שקבעה כי מצות פריה ורביה מתקיימת בהעמדת בן ובת (משני המינים).
