נח - המצוות בפרשה: על שבע מצוות בני נח

הגויים אינם מחוייבים במצוות, ואין מצווה לכפותם לשמור מצוות: "משה רבנו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, אבל מי שלא רצה, אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות" (רמב"ם, מלכים, ח, י).
ואולם, בכל הנוגע לשבע מצוות בני נוח המצב שונה: "וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום" (שם).
במה התייחדו שבע מצוות שני נוח? לכאורה, בצד השכלי ובהיבט האוניברסלי שבהן: "על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אף על פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה, ייראה שעל אלו נצטוו. הוסיף לנוח אבר מן החי נמצאו שבע מצוות". (רמב"ם, מלכים, ט, א).
ואולם, המעיין יראה שמדובר במצוות מיוחדות ביותר: בראש ובראשונה – מדובר אכן במצוות, שאף שהן שכליות, מקורן הוא בכל זאת בציווי ה'. בנוסף, מדובר בציווי מיוחד שונה מזה של עם ישראל, שכן עם ישראל שקיבל את התורה, מחוייב במצוות אלו לא מתוקף הציווי לאדם הראשון, אלא מתוקף מתן תורה בהר סיני ("קבלה הן בידינו ממשה רבנו"). ואם כן, מהי משמעות הציווי ביחס לבני נוח?
אלא, שגוי השומר כיום את שבע מצוות שני נוח יכול לעשות זאת משתי נקודות מוצא שונות: האחת – מהצד ההגיוני שבמצוות אלו (כלומר, שגם ללא ציווי ה' ישמור הגוי את המצווה), והשניה – מהיותן מופיעות בתורה כמצוות שבני נוח נצטוו בהן. הפער בין שתי נקודות מוצא אלו מומחש בדברי הרמב"ם הבאים: כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. (מלכים, ח, יא).
נמצא, שמה שהופך את הגוי לגר תושב ולחסיד אומות העולם היא ההכרה בתורה ובנבואת משה רבינו. מדוע? מה יש בה בהכרה בתורה ובנבואת משה רבנו שמשדרגת את מעמדו של הגוי לגר תושב ולחסיד אומות העולם?
במספר מקומות עומד הרמב"ם על מעלתה ובכירותה של נבואת משה והתורה (או בלשוננו – היהדות) על פני דתות אחרות, ועל תפקידן של הדתות האחרות בעולם ("כל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד", מלכים, יב, ד). ההכרה בתורה ובנבואת משה רבנו מביעה הזדהות של הגוי עם בכירותה וחשיבותה של התורה, ועם כך שהתורה לא תהיה מוחלפת. באמצעות הזדהות והכרה אלו מקבל הגוי מעמד של גר תושב ולחסיד אומות העולם. מצד שני, אין כל מקום לדרך ביניים של חידוש דת עצמאית מצידו של הגוי: "אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". (מלכים, י, ט).