מצפון זה נחמד, קריסה זה משכנע! (לפרשת בא תשפ''ו)

תשאלו את עצמכם רגע, מתי בפעם האחרונה שמעתם על מערכת גדולה שביצעה שינוי דרמטי פשוט מתוך התעוררות מוסרית. כנראה שזה נדיר. הרי רוב הזמן מערכות, בין אם אלה מדינות, חברות או מנגנונים חברתיים, לא זזות כי מישהו אומר לעצמו פתאום שזה לא צודק. הן זות כשהמציאות קופה עליהם לזוז, כשהן מבינות שזה כבר לא עובד. וזה בדיוק הסיפור של פרשת בא. פרעה מלך מצרים לא השתכנע פתאום לשחרר את בני ישראל כי זה הדבר הנכון לעשות.

לא. המציאות היא זו שתוקפת אותו. אלוהים שולח את מכות מצרים שבאופן מסודר ושיטתי מפרקות את כל מה שמחזיק את המדינה הזו מתפקדת. זה מתחיל מהבסיס. מי היעור מקור החיים הופכים לדם. ואז המכות משתלטות על ההיגינה, החקלאות, הפרנסה, הבריאות. עד שבסוף אפילו הסדר הציבורי מתערר והתחושה הלאומית היא שלאוס מוחלט. וכך אנחנו מגיעים לרגע הקריטי שבו אפילו אנשי פרעה, עבדי פרעה, מטריעים בפניו. התרם תדע כי היא עבדה מצרים.

הם לא חושבים על המוסר או על האו מדברים על חורבן ניהולי. זו לא קריאה על המצפון של פרעה. זו אזהרה קיומית. מצרים מתמוטת מבפנים. אבל מה פרעה עושה? הוא לא מחליט לעזוב את האגו או לשנות גישה. הוא מנהל. הוא מתחיל להציע פתרונות טקטיים. תלכו לעבוד את השם אבל רק הגברים. אחר כך תישארו, אבל לא עם כל הצון. בכל הצעה שלו הוא לא באמת משחרר, אלא רק מוריד לחץ, מנסה לשמר שליטה.

זו אסטרטגיה להמשיך להיות בעל הבית, לא להוציא את העבדים באמת לחירות. הבעיה, הניהול הזה לא עובד, כי כשהמערכת כבר נשברה, אין איך לנהל. בסוף, כשאין סדר, אין תשתיות ואין אמון, פרעה נכנע. לא רק שהוא משחרר את בני ישראל, הוא אפילו נאלץ לתת להם רכוש גדול. למה? כי כשמערכת ניצול מתפרקת, המחיר שלה מגיע בבת אחת. ההפסד המצטבר מוכזר לא מתוך רצון אלא כקורח המציאות. ומה המסקנה? מערכות גדולות לרוב לא משתנות מתוך מצפון, הן משתנות מתוך משבר.

ברגע שהן מבינות שהן לא יציבות, שהן לא מסוגלות להחזיק יותר, רק אז השינוי קורה. ואולי זה שיעור חשוב. אם רוצים לפרק ניצול, לא מספיק לדבר ללב. צריך להבין את המערכת, איך היא פועלת ועל מה היא נשענת. כששוברים את העמודים שלה, רק אז היא נאלצת לזוז. להתראות.