ללא תשובה אמיתית אין כפרה אמיתית (פרשת תצווה תשפ''ו)

בפרשת תצווה מתוארים בגדי הכהונה ובתוכם הציץ לוח זהב על מצחו של הכהן הגדול שעליו חרות קודש להשוליים על הציץ אומרת התורה ונשע אהרון את עוון הקדשים בהמשך הפרשה מופיע גם מזבח הזהב מזבח הקטורת ושם נאמר שהכהן יכפר על קרנותיו אחת בשנה בדם חטת הכיפורים השאלה המתבקשת היא מהיא הכפרה הזו האם הציץ ומזבח הזהב מכפרים באופן אוטומטי על חטאי האדם או שמה הכפרה כן עוסקת במשהו אחר לגמרי.

דון יצחק אברבנאל מציע פרשנות ייחודית ורחבה. הוא מציין שהכפרה בפסוקים הללו אינה מתייחסת לחטי האנשים אלא לפגמים שנמצאים בקודשים עצמם. הוא דיאיק בפסוק עוון הקדשים לא עוון המקדישים. כלומר מדובר בפגמים שייכים לקורבנות לאדם שמביא אותם. יתכן שמדובר בטומאה, פיגול או טעות טכנית בתהליך העקרבה. תפקיד הציץ לפי אברבנל הוא לשת את הפגמים האלו ולאפשר שהקורבן יתקבל למרות ההשגות. אבל מה קורה עם החטאים המוסריים והאישיים של האדם? כאן הברבנל חד מאוד על האדם עצמו לשת באחיות אישית ולהביא לתיקון דרך תשובה אמיתית.

עבודת הבית והמקדש על כל סמלי הקדושה שבה אינה מספיקה עבור תהליך הכפרה האישי. גם מזבח הזהב שנטהר ביום הכיפורים מדגיש זאת. בפסוק נאמר, "וכיפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה, אחת בשנה יכפר עליו". המילה עליו מתייחסת למזבח עצמו. אין כאן כפרה על בני ישראל, אלא תיהור המזבח מן הטומאות שנצברו בו במהלך השנה. עבודת המקדש מכוונת אם כן להבטחת התואר הפולחני ושמירת קדושת הכלים. מפה אנחנו מגיעים להבחנה חשובה.

ישנם שני סוגים של כפרה בפרשה. האחד עוסק בקודשים ובפולחן, בתיקון פגמים בקרבנות ובקדושת כלי המקדש. והשני עמוק ומשמעותי יותר עוסק באדם בשינוי הפנימי ובתשובה כנעל מעשיו. הרמב"ם בספר משנה תורה מדביש את הרעיון הזה בצורה חדה ואף מציב אותו בהקשר העכשוי. כאשר אין בית מקדש ואין קורבנות הוא אומר אין שם אלא תשובה. גם ביום הכיפורים עצמו הכפרה מותנת. עיצומו של יום הכיפורים מכפר לשווים. כלומר, בלי תשובה אפילו היום הקדוש מכל אינו מכפר.

הציץ קולט את עוון הקדשים ומזבח הזהב נטהר פעם בשנה. אבל את עוונותיו האישיים האדם אינו יכול להשליך על כלי פולחן או שים לקדושה. כפרה אמתית מתרחשת רק כאשר האדם שב בתשובה. כשהוא מכיר ביטותיו הוא בוחר לתקן ולשנות. שבת שלום להתראות