"במה אדע כי אירשנה" שאל אברם את הקב"ה, ונענה בברית : "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". אלא שעצם העלאת השאלה ע"י אברם הטרידה את המפרשים: הכיצד פקפק אברהם, המאמין הגדול בה', במתן הארץ לו ולזרעו?
ואכן, מפרשים רבים הסבירו את השאלה באופן מצומצם ונקודתי, ותמצת את הדברים ר' יהודה קיל בפירוש "דעת מקרא": "אין להעלות על הדעת שאברם... פקפק ולו לשעה בלבד במתן הארץ לו ולזרעו... אלא ששאל, מעין מה שפירש ריב"ש: יודע אני אירשנה, אלא במה אירשנה, באיזה זמן ובאיזה דור, ומתי יהיה וכמה אירש ממנה וכו'. והוסיף על הדברים רד"ק: אלא נסתפק לו אם יירשוה לעולם, כי אולי יחטאו ויגלו ממנה. שומא חשש שעשויים בניו להטמע ביושבי הארץ... ומעין כך גם בעל מעשה ה': במה אשיב לאומות העולם שהיא ירושה לי ואינה גזולה". אלא שהדברים אינם מתיישבים עם לשונה של השאלה "במה אדע": אברהם אבינו מבקש משהו מוחשי שדרכו הוא ידע כי יירש את הארץ.
כבר קדמונים העלו על דעתם שאברם אכן פקפק אברם בהבטחת ה': "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים ת"י שנים?... שמואל אמר: מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה" (בלי נדרים לב, א). והביא בתורה שלמה (כרך ' 644-645) עוד מספר מדרשים בכיוון זה: "בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקב"ה... הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותן לכם... אמרו אבותינו ערבים אותנו. אמר להם הקב"ה אבותיכם יש לי עליהם – אברהם יש לי עליו שאמר במה אדע...". וכן: "לעולם ישמור אםד בלבו שלא יבא לידי חטא, ואפילו חטא הקל. צא למד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם במה אדע".
ובכל זאת פשוטו של מקרא אינו תומך בדברים אלו. לא מצאנו בשום מקום שבא הקב"ה בטרוניה עם אברם על שאלתו. להיפך. משאלתו של אברם נענתה.
חשוב שנחזור ונדייק יותר מה היתה בקשתו של אברם, ולמעשה התשובה נמצאת ממש בהישג יד. הואיל ובעקבות 'במה אדע' נגלה הקב"ה אל אברם וכורת עמו ברית, הרי שמה שאברם ביקש מהקב"ה במסגרת שאלתו "במה אדע" הוא כריתת ברית מהקב"ה, ולא הבטחה בלבד.
אם כך, הרי שהשאלה המדוייקת בכל הנוגע ל'במה אדע' היא האם היה לגיטימי מצידו של אברם לבקש מהקב"ה לכרות ברית עמו ברית על ירושת הארץ. והתשובה היא חיובית, כי אברם ידע והכיר את מה שארע עשרה דורות לפניו.
נזכיר: לאחר יציאת נח ובניו מהתיבה בונה נח מזבח לה' ומעלה בו עולות. והקב"ה מברך את נח ובניו ואומר להם "פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים...ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". זוהי ברכת ה' לאנושות כולו – ברכה שאפשר לראות בה יעוד וגם הבטחה. קודמת לכך עוד אמירה של הקב"ה אל לבו (דהיינו אמירה שלא נאמרה לנח) "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". אלא שהקב"ה לא הסתפק רק בכך ולאחר מכן הוא כרת ברית עם נח ובניו, דהיינו עם האנושות כולה: "ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם... ולא יכרת כל בשר עוד ממי מהבול ולא יהיו עוד מבול לשחת הארץ... את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". הווה אומר: לא היה די מצידו של הקב"ה בברכה המפורשת שנתנה לנוח ובניו, ובאמירתו לעצמו אודות המשכיות העולם, אלא שהקב"ה גם כרת ברית נח ובניו. שלב ראשון היה שלב על ברכה וייעוד, והשלב השני היה שלב של כריתת ברית, שהוא שלב פורמלי של מיסוד כזה או אחר של הקשר בין שני הצדדים (בעניינו של נוח ובניו דובר במחויבות של האנושות שלא לשפוך דם ומחויבות של הקב"ה שלא להחריב את הארץ).
ואם כך הם הדברים, הרי שבקשתו של אברם מהקב"ה היתה להתקדם אל השלב הבא. אכן, לא היה ספק בלבו של אברהם אודות הבטחותיו של הקב"ה אליו, אלא שאברם, כנבחרו של הקב"ה לירושת הארץ ביקש להתקדם אל השלב הבא של כריתת הברית והמחויבות ההדדית. בדומה לנח ובניו. וכך אכן נעשה. הקב"ה כורת ברית עם אברהם ומתחייב לו לתת לו ולזרעו את הארץ.
ומה מחויבותו של אברם במסגרת הברית? התשובה מפורשת: המילה, שהרי הברית מסתעפת לה הלאה בפרשתנו "ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם - זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך – המול לכם כל זכר".
אם כך הם הדברים, הרי ששאלת "במה אדע" – אין היא שאלת פקפוק, וגם אין היא שאלת הבהרה. היא בקשה להתקדם אל השלב הבא – כריתת הברית. בקשה שנענתה.
