לדעת לבקש משאלה, ולדעת לקבל סירוב (ואתחנן תשפ''ו)
אם כבר נגזר על משה שלא ייכנס לארץ, למה הוא ממשיך להתחנן? בין פטליזם שאינו מתפלל לבין אמונה שהתפילה כופה תוצאה — משה מלמד לבקש מכל הלב ולדעת גם לקבל "רב לך".
תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)
למה משה רבנו התחנן להיכנס לארץ אם כבר נגזר עליו שלא יכנס? השאלה הזאת נוגעת ממש בלב ההבנה של תפילה. אם כבר נגזר על משה שלא יכנס לארץ, למה הוא ממשיך להתחנן? למה לא לקבל מיד את הדין ולשתוק? התשובה היא שדווקא כאן מתגלה אחד הרעיונות היסודיים ביהדות. האדם צריך להתפלל באמת, אבל הוא לא שולט בתוצאה. אצל משה רואים את הגבול בצורה הכי ברורה. מצד אחד הוא מתפלל כאילו עדיין אפשר לשנות.
הוא לא אומר לעצמו אם נגזר אין טעם לבקש. להפך הוא עומד לפני השם ומתחנן. הוא מביע רצון עמוק להיכנס לארץ. לא מתוך נוחות אישית, אלא מתוך שאיפה רוחנית גדולה להשלים את דרכו ואת יהודו. מצד שני בסוף נאמר לו רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה. כאן מתברר שיש גבול. יש רגע שבו האדם צריך לעצור. הוא משה אכן נוצר. הוא לא מורד, לא מתעקש מעבר למה שניתן אלא מקבל.
מכאן היהדות דוחה שני קצוות. הקצה הראשון הוא פטליזם. אם נגזר אין מה להתפלל. אבל משה מוכיח שזה לא נכון. כל עוד לא נאמר לאדם לחדול הוא צריך לבקש. התפילה היא לא רק ניסיון לשנות מציאות אלא גם ביטוי לקשר חי עם השם. הקצה השני הוא אקטיביזם דתי מוחלט. אם אתפלל מספיק בטוח ישנה הכל. גם זה לא נכון. הרי אפילו משה גדול הנביאים לא שינה בסוף את הגזירה הזאת.
מכאן שהתפילה אינה כלי של שליטה אלא עבודת לב בתוך ריבונות השם. וזה בדיוק האיזון שמשה מלמד. האדם חייב לבקש באמת לא לוותר מראש ולא להתייאש. אבל באותה מידה הוא צריך לזכור שהוא לא אדון התוצאה. הוא אחראי על התפילה לא על ההכראה. לכן תפילתו של משה לא הייתה לשו גם אם לא נענה כפי שרצה. היא לימדה לדורות איך נראית אמונה בוגרת. לא שתיקה פסיבית אבל גם לא ניסיון לכפות.
לבקש מכל הלב ואז לדעת לקבל. בסופו של דבר משה התחנן להיכנס לארץ כי ביהדות הגזירה לא מבטלת את התפילה והתפילה לא מבטלת את ריבונות השם. האדם צריך להתפלל כאילו יש פתח, אבל גם לדעת לעצור כשהקדוש ברוך הוא אומר עד כאן. שבת שלום. להתראות.