לא להתחמק מהאחריות המשותפת (מטות מסעי תשפ''ו)
למה משה נוזף בבני גד וראובן ומאשר לחצי שבט מנשה בשקט? ההבדל הוא בין מי שמבקש נחלה לבין מי שיוצא וכובש אותה — יוזמה עצמאית מותרת, אך לא על חשבון האחריות המשותפת.
תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)
בפרשות מטות משאי לקראת סוף חומש במדבר עם ישראל עומד אל סף הכניסה לארץ קנען שני שבטים גד ורובן פונים למשה בבקשה חריגה יש להם המון צון ובקר והאזור ממזרח לירדן שכבר נכבש מסיכון ומעוג מושלם לריה הם מבקשים להישאר שם ולא לעבור עם כולם לקנען ומשה לא שמח כלל אבל בסיפור הזה מקחב עוד שחקן שכמעט אף אחד לא שם לב אליו חציצי שבט מנשה למה בעצם משה נותן לחצי שבט מנש ש נחלה בעבר הירדן בלי שום ויכוח בלי ביקורת ובלי אותו תנאי ברור שהציב לגד ולראירובן לצאת קודם למלחמה ולעזור בכיבוש הארץ אצל גד ורובן התורה מתארת משע ומתן ארוך תוכחה חריפה וחשש כבד מצד משה לעומת
זאת חצי שבט מנשה כמעט מצטרף בשקט בלי בקשה בלי ויכוח ובלי תנאי מפורש אז מה ההבדל נראה שהתשובה תמונה בהבדל עמוק בין שני המקרים גדור ראובן פונים אל משה בבקשה מפורשת להתיישב בעבר הירדן המזרחי כי יש להם מקנה רב והאזור מתאים להם.
מבחינתם זו בקשה הגיונית אבל מבחינת משה היא מדליקה נורא אדומה. אולי הם מנסים להתחמק מהמאמץ המשותף. ולכן הוא שואל בחריפות, האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? זו לא רק שאלה צבאית אלא שאלה ערכית. עם ישראל אמור לפעול ביחד ואי אפשר שחלק אחד ילחם וישע בעול בזמן שחלק אחר כבר יושב לו בנחלה. אצל חצי שבט מנשה התמונה שונה לגמרי. התורה לא מתארת אותם כמבקשים נחלה אלא כמי שיצאו ופשוט כבשו אותה בעצמם.
בני מנשה יוצאים נלחמים כובשים ורק אחר כך מקבלים הכרה בנחלתם. וכאן ההבדל המרכזי. גד ורובן מבקשים נחלה ואילו בני ימי נשה יוצרים נחלה בקשה יכולה להישמע כמו ניסיון למצוא מקום נוח בלי לשת בעולם מלא כיבוש עצמי מראה בדיוק את ההפך נכונות לפעול להסתכן ולתרום לעם ישראל במקום להחביד עליו לכן משה לא מתנגד לעצם הישיבה בעבר הירדן אלא למצב שבו הרצון להתיישב בעל חשבון האחריות לכלל יש כאן גם נקודה נוספת.
אצל גדור רון היה חשש ששני שבטים שלמים ישארו מאחור ולא השתתפו בכיבוש הארץ. אצל חצי שבט מן הש מדובר כפי שהשם מרמז רק בחצי מהשבט. בזמן שהחצי השני המשיך עם שאב ישראל אל קנען. כלומר לא מדובר בפרישה מהציבור אלא ביוזמה מקומית בתוך מסגרת לאומית רחבה יותר. ואפשר להוסיף הסבר נוסף. ייתכן שהכיבושים של בני מי נשה קרו עוד לפני שגד ורובן בכלל הגישו את בקשתם ואולי אפילו לפני הכיבוש הכללי של סיכון ועוג.
אם כך משה לא ויטר להם סתם כך אלא הכיר במציאות שכבר התקיימה בשטח. בני מן השעלו כחלוצים הקדימו את המהלך הכללי ורק אחר כך קיבלה נחלתם הכרה רשמית. בסופו של דבר המסר די ברור. התורה לא מתנגדת ליווזמה עצמאית, אבל כן דורשת אחריות משותפת. משה לא התנגד לעצם הרצון בנחלה, אלא למצב שבו מישהו מבקש לעצמו מקום בלי לשת יחד עם אחיו בנטל. כשיש יוזמה, עשייה, מסירות ומחויבות לכלל, היחס משתנה לגמרי.
גדובן ביקשו להישאר. בני מנשה יצאו לכבוש. וזה כל ההבדל. שבת שלום. להתראות