נגילה ונשמחה עיונים בעולמה של תורהגיל נדל

לא כל דמיון יוצר זהות - על טענת שוויון שלא הצליחה (פרשת בהעלותך תשפ''ו)

טענת השוויון של מרים ואהרן נשמעת משכנעת: "הלא גם בנו דיבר ה'". אלא שדמיון חלקי אינו יוצר זהות, ודווקא הקרבה הגדולה אל משה היא שהקשתה עליהם לראות את ההבדל המהותי.

תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)

בפרשת השבוע שלנו, פרשת בעלותך, מרים ואהרון מעלין טענה שנשמעת במבט ראשון די משכנעת. הם רואים את פרישתו של משה מאשתו ותוהים. אם גם אנחנו נביאים ואם גם איתנו הקדוש ברוך הוא מדבר, למה משה נוהג כאילו במעמד אחר לגמרי? במילים פשוטות זו טענת שוויון. אם כולנו שייכים לאותה קטגוריה, לכאורה אותם כללים אמורים לחול על כולם. וזו בדיוק הסיבה שהטענה שלהם נשמעת כל כך הגיונית. הלו גם בן הוא דיבר הוא משפט נכון.

גם הם זכו לנבואה וגם הם עומדים בתוך עולם של קרבה אל דבר הקדוש ברוך הוא. אבל כאן מתברר שלא כל טענת שוויון באמת מחזיקה. גם מבחינה משפטית לא די בכך ששני מקרים נכנסים תחת אותה כותרת כללית. השאלה היא הם באמת שווים בפרטים המהותיים או שיש ביניהם הבד רלוונטי שמצדיק הבחנה. וזה מה שהתורה מבירה בתשובת הקדוש ברוך הוא. אם יהיה נביאכם השונם במראה אליו ותודעה בחלום מדבר בו.

לוחן עבדי משה. כלומר התורה עצמה מבחינה בין הכלל לבין משה. אצל שאר הנביאים הנבואה באה בחלום או במראה לפרקים. אצל משה פה אל פה הדבר בו. זה כבר לא רק הבדל של דרגה אלא הבדל של סוג של אופי הקשר וממילא גם של ההשלכות הנובעות ממנו. לכן הטעות של מרים ואהרון אינה בעובדות אלא במסקנה. הם זיעו נכון שיש דמיון בינם לבין משה, אבל הניחו שדי בדמיון הזה כדי ליצור שוויון מלא.

במונחים משפטיים זו השוואה חלקית. הם ראו את המחנה המשותף אבל לא נתנו משקל לשוני המהות. הם ביקשו להכיל כלל כללי גם על מקרה שהתורה עצמה מגדירה כחריג. ואולי יש כאן נקודה אנושית עמוקה עוד יותר. לפעמים דווקא הקרבה היא שמקשה לראות את ההבדל. מרים ואהרון היו הקרובים ביותר למשה, אחותו ואחיו, שותפיו להנהגה, אנשים גדולים בעצמם. דווקא משום כך היה להם טבעי למדוד אותו לפי עצמם. הקרבה יוצרת תחושת הכרות וההכרות עלולה לטשטש את הייחוד.

כשאדם גדול נמצא לידך כל הזמן, קל לראות את המשותף וקל יותר להחמיץ את מה שמבדיל אותו באמת. ומכאן גם לנו הביקורת על משה. כדי לטעון לאיישי שוויון צריך להראות שמדובר באמת באותם מקרים. כאן התורה עצמה אומרת שלא. משה איננו רק עוד נביא בתוך הקבוצה אלא דמות ייחודית שמעמדה שונה. לכן אי אפשר למדוד את הנהגתו לפי אותם כללים שחלים על אחרים. ואי אפשר להסיק ממה שנכון לאהרון ולמרים בהכרח גם על מה שנכון למשה.

יש כאן גם לימוד רחב יותר על אופן החשיבה שלנו. לפעמים טענה נשמעת מאוד הוגנת, מאוד מסודרת ואפילו מאוד צודקת, אבל היא נשענת על השוואה חיצונית בלבד. אנחנו רואים דמיון וממרים להשיג זהות. התורה מזכירה לנו שדיוק אמיתי דורש לשים לב לא רק למה שדומה, אלא גם למה שמבדיל. אולי זהו אחד הלקחים היפים של הפרשה. לא כל דמיון יוצר זהות ולא כל טענה שנשמע תוגנת אכן עומדת במבחן העומק.

הלו גם בנו דיבר הוא נתון נכון אבל לא מסקנה מספקת התורה מלמדת שההבנה האמיתית אינה תלויה רק במה שדומה אלא גם ביכולת לזהות את ההבדל המכריע ולהתים דווקא מתוך הקרבה להיזהר שלא להחמיץ אותו שבת שלום להתראות ה להתראות ‏Gut.

מאמר ספר במדבר

בהעלותך - אהרון הכהן: סיפורו של שיקום מההריסות - תשפ"ב

פרשת בהעלותך

על החגיגה הגדולה של הקמת המשכן קראנו בשבוע שעבר, והנה, בתחילת פרשתנו אנו קוראים על ספיח של אותה חגיגה - על הדלקת הנרות המנורה שבמשכן, מדי יום ביומו. ומי זכה במצות הדלקת הנרות? אהרון הכהן,…

מאמר ספר במדבר

בהעלותך - סופו של שיקום שהתארך ונמתח

פרשת בהעלותך

סופו של שיקום שהתארך ונמתח "דבר אל אהרון ואמרת אליו - בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" נצטווה משה רבנו בתחילת פרשתנו, והקורא אינו יכול שלא לתמוה ולשאול את עצמו מה לענין…