כשניסיון הופך למלכודת (קורח תשפ''ו)

פרשת קורח היא אחת הדרמות הגדולות של התנך, מרד, אימות ואסון. אבל שאלה אחת נשארת תמיד תלויה באוויר. איך אנשים חכמים ומנוסים הסכימו להיכנס למלכודת כל כך ברורה? משה הציע מבחן. כל מי שרוצה להתחרות על הכהונה יביא קטורת לפני הקדוש ברוך הוא ומי שיבחר הוא הקדוש. כוח ועדתו הסכימו ומתו. האש יצא מלפני הקדוש ברוך הוא ואכלה את 250 מקריבי הקטורת והאדמה פצתה את פיה ובלה את קורח ואת כל אשר לא.

אבל רגע, מי בדיוק היו אנשי קורח? הפסוק מתאר אותם כנסיא עדה, קריאי מועד, אנשי שם, לא סתם מורדים. המדרש מפרש שמדובר בראשי השבטים עצמם, אותם נשיאים שנמנו במפקל בני ישראל שהנהיגו את המחנה במדבר, שנשו אחריות על עשרות אלפים איש כל אחד. אנשים שידעו מה הם עושים, כיצד נפלו, כי הם כבר ניצחו בעבר. בחנוכת המשכן התייצבו אותם נשיאים מול משה עם מתנות שלא נצטוו להביא. משה לא ידע מה לעשות איתן.

רק ציווי מפורש מלמעלה שבר את ההתנגדות. מיד לאחר מכן הביאו קורבן מתוכנן שנשע אופי של מהלך פוליטי ברור. שוב משה התקשה, שוב נזקק לציווי מיוחד. המדרש מספר שחשש באותה שעה שמה נסתלקה ממני רוח הקודש ושרתה על הנשיאים. ובתוך אותם קורבנות הקריב כל נשיא גם קטורת שהתקבלה לרצון. כשנשמעה הצעת מבחן הקטורת, המחשבה הייתה כנראה פשוטה. היינו בסיפור הזה, ניצחנו, הקטורת שלנו התקבלה. למה שיהיה שונה הפעם? זו לא הייתה נעיביות, זו הייתה עסקת מסקנות מניסיון אמיתי.

הבעיה היא שהם לא הבינו את ההבדל בין שאלה של אושר ומתנות לבין שאלה של מינוי אלוקי. הם ראו תקדים ולא ראו את ההקשר. ניסיון עבר הוא דבר יקר ערך, אבל הוא יכול גם להטעות. כוח ונשיא לא נפלו מפני שהיו שותים, הם נפלו בדיוק מפני שהיו מנוסים מדי. שבת שלום. להתראות.