כשהפחד מקדים, האמת מאחרת (שלח-לך תשפ''ו)

בפרשת השבוע שלנו, פרשת שלח לך, אנחנו קוראים על חטא המרגלים. משה שולח 12 מרגלים לתור את ארץ קנען. הם חוזרים עם בשורה כפולה. מצד אחד הארץ טובה מאוד, פוריה ומשובחת. מצד שני עשרה מן המרגלים מדגישים את יושביה החזקים, את ההרים הבצורות ואת התחושה שאין לעם סיכוי לכבוש אותה. העם שומע, נבהל, פורץ בבכי ומבקש לשוב למצרים. בתוך השערה הזאת קמים יהושע וכלב ומנסים להשמיע כל אחר לגמרי. לא כל מאסס ולא כל מתנצל, אלא כל חד, ברור ואמיץ.

הארץ טובה מאוד מאוד. הקדוש ברוך הוא איתנו ואפשר לעלות. ובכל זאת העם אינו שומע להם. ולא רק שלא שומע להם אלא גם רוצה לרגום אותם באבנים. כשלונם של קלב ויהושע סיקרן אותי וגם הטריד אותי. דבריהם של יהושע וכלב היו כל כך חזקים ומשכנעים שהכישלון שלהם נעשה חריף יותר. הם הרי לא הציאו השליה אלא מבט אמיץ, מאוזן ומרומם יותר על אותה מציאות ממש שהקדוש ברוך הוא איתנו ושהארץ טובה מאוד מאוד ואפשר לעלות.

אז מדוע הם נכשלו? נראה לי שסוגיית התזמון היא המפתח להבנת העניין. קלה ויהושע אומרים את הדברים הנכונים, אבל הם אומרים אותם לאחר שעשרת המרגלים כבר יצבו את האווירה. הדיווח המפחיד נשמע ראשון והרגע הראשון הוא הרגע שקובע את הטון. ברגע שהעם שמע קודם כל שפה של חולשה, איום וחוסר סיכוי, הפחד כבר לא נשאר רגש. הוא הפך למסגרת. הוא הפך לעדשה שדרכה העם הסתכל על הכל. ובמצב כזה גם דברים נכונים ומשכנעים מאוד כבר אינם פועלים באותה עוצמה.

יהושע וכלב לא נכשלו מפני שלא היו משכנעים אלא מפני שדבריהם נפלו הלב שכבר נסגר. אחרי שהפחד השתלט על השיח, גם קול של אמון נשמע כמעט רחוק מן המציאות. זהו אם כן לא כישלון של תוכן אלא כישלון של עיתוי. הם ניסו לשנות תודעה שכבר התקבעה. זה עולה כך חד מאוד מהסיפור שלנו שלפעמים לא די לומר את הדבר הנכון צריך גם לומר אותו בזמן הנכון לפני שהלב נסגר והתודעה מתקבעת שאלה של אייטוי שבת שלום להתראות