'כן' - עם הרגלים, 'לא' - עם הלב (לפרדת וירא תשפ''ו)
בעקדה יש שני קולות: הציווי להקריב והקריאה לעצור. "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" מלמד שברגליים הוא הלך, אך בלבו לא חדל להתפלל — אמונה שהיא דו-שיח ולא ציות עיוור.
תמליל השיעור (תמלול אוטומטי — ייתכנו אי-דיוקים)
היום אני רוצה לפתוח בשאלה שמעסיקה לא מעט אנשים לאורך השנים. כיצד יכול להיות שהקדוש ברוך הוא שהוא טוב ומתיב, רחום, ידרוש מאדם מעשה כל כך קשה כמו להקביב את בנו. אני מדבר כמובן על אחד הסיפורים המורכבים והמטלטלים ביותר בתנך, סיפור עקדת יצחק שבפרשת וירה. בראשית הסיפור מופיע הציווי הראשוני לאברהם. קחנה את בנך את יחיבך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה ואעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך קשה לדמיין את הרגע הזה הציווי הזה איך אפשר בכלל לעקל את הבקשה הזו הרב יוסף דובסולובייצ'יק מן המנהיגים הגדולים והמשפיעים של המאה ה-20 מתאר את הרגע בצורה חדה ומכאיבה זהו הקורבן הגדול ביותר שאדם יכול להידרש לתת אברהם נדרש לוותר לא רק על בנו אלא על כל עתידו, על התקווה, על האהבה האינסופית שיש לו כלפי יצחק.
אבל הסיפור הזה לא מתחיל ונגמר בציווי ויש פה נקודה קריטית שהרבה פעמים חומקת מעינינו. בסופו של דבר יצחק לא מוקרב. אלוקים שולח מלאך שמצווה על אברהם לעצור. אל תשלח ידך אל הנער ואל תעס לו מאומה. אז מה בעצם קרה שם? מה המסר? לכאורה אפשר לחשוב שהמוקד של הסיפור הוא בדבר הציווי בעמידה במסיון בציוט מוחלט למרות כל הקושי. אבל אולי התשובה תמונה דווקא במאבק שבין שני הקולות שאברהם שומע לאורך הדרך.
מצד אחד הציווי להקריב את יצחק. מצד שני הקריאה לעצור לא לפגוע בנער. ומה היה באמצע? מה קרה בין שני הקולות הללו? הרשו לי להציע לכם זווית ראייה מעניינת. קיימת במסכת תענית תפילה שנוגעת בדיוק בנקודה הזו והיא אומרת מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו. יש כאן רמז משמעותי לתפילת הלב של אברהם. אברהם אף שהלך לפי ציווי הקדוש ברוך הוא לא הפסיק להתפלל בליבו לכוות לבקש לנסות לשנות את הגורל שנראה אכזר כל כך הרגליים אמנם הלכו למקום שאלוקים ציווה עליו אבל הלב הלב היה במקום אחר לחלוטין בגרעין האמונה שאולי הציווי הזה לא יגיע לסיומו הנורא והוא צדק המלאך עצר אותו וזו נקודה מדהימה.
אברהם לא היה פסיבי. גם כשאלוקים ציווה עליו הוא נאבק בליבו, ביקש והתפלל לשינוי. וזה בדיוק המסר שאנחנו יכולים לקחת מפרשת ויראה לחיינו. להיות מאמינים זה לא אומר לצייט בעייוון. להיות מאמינים זה לדעת שגם אם יש ציווי קשה בלתי מוסרי בעינינו, יש מקום לתפילה, לאמונה שיכול להיות שינוי ולפעול מתוך המצפון והאמת הפנימית שלנו. אז אנחנו לומדים מפרשת עקדת יצחק לא רק על התמודדות עם ניסיון, אלא גם על זכותו ואולי גם חובתו של האדם המאמין להתמודד עם ציוויים, להתפלל, לבחור שלא לקבל באופן אוטומטי ולנסות לשנות.
ובסופו של דבר אברהם לימד אותנו שהקשר עם הקדוש ברוך הוא הוא דו שיח